רווקה ניו יורקית יהודיה וצעירה פותחת את דלתה ומזמינה אותנו להציץ אל חייה, ועוד קוראת לחוויה הזאת "האורגזמה של איימי". מה, לא נלך לראות? ברור שנלך. אולי על זה בנתה ג'ולי דיוויס ("אל תיגע בי") כשיצרה את הקומדיה הרומנטית החביבה הזאת. איך סרט עם שם שובב שכזה נופל בסוף תחת ההגדרה הלא מחייבת של "קומדיה רומנטית חביבה"? ובכן, אם מישהו הולך להתעקש שמדובר ביצירה לוהטת וחצופה, בטח קוראים לו דודה זילכה, שמגלה את עצמה מחדש אחרי הגירושין (היא גם תשים יד לפני הפה כשהיא מצחקקת את דרכה מאולם הקולנוע הביתה). אבל עבור כל שאר האוכלוסייה, ובמיוחד עבור מי שחווה אורגזמה או שתיים בחייו, התואר "קומדיה חביבה" בכל זאת יישמע קצת יותר קרוב למציאות, למרות השם הטיזרי. ושוב, "חביב" זו ממש לא קללה, אבל כן מילה עם צליל קצת מעפן.
"האורגזמה של איימי", רובו ככולו, הוא פרי מלאכתה של ג'ולי דיוויס: היא כתבה אותו, ביימה אותו, ערכה אותו, הפיקה אותו וכן, גם משחקת בתפקיד הראשי. בואו נגיד ש"קופי-פייסט" הייתה פעולה שגרתית עבור מי שהקליד את הקרדיטים. דיוויס הלכה בסרט הזה על שבירה נעימה של כללי הז'אנר באמצעות פנייה אל המצלמה, כלומר אל הצופים, וקריינות חיננית שלה לאורך הסרט כולו - מה שהופך את החוויה בסופו של דבר ל"האורגזמה של ג'ולי" - אחלה סרט לערב סתווי פנוי.
הסיפור מציג את דמותה של איימי מנדל (ג'ולי דיוויס כמובן), סופרת יהודיה מצליחה בת 29 שהוציאה ספר ניו אייג'י הקורא לנשים לחיות את חייהן ללא גברים וללא מין. באחד הראיונות הרבים שאיימי מנפקת לתקשורת היא פוגשת את שדרן הרדיו מתיו סטאר (ניק צ'ינלונד), חתיך הורס (אבל עם פס שיניים שאני מוכנה להישבע שהוא מוציא בלילה) וגם חזיר שוביניסטי רודף דדיים. סיפור האהבה ביניהם משבש את תפיסת עולמה המיזנטרופית למחצה שכן גברים הם אחרי הכל כמעט חצי מאוכלוסיית העולם, ואיימי נאלצת להמציא את עצמה מחדש בתוך (אוי ויי זמיר) קשר זוגי.
תחת כנפי הידישע-מאמע
ההפקה העצמאית ראויה לשבח בעיקר כי היא עצמאית, הסרט נראה מצוין, התסריט זורם, ובתוספת הכותרות המצויירות שמופיעות מפעם לפעם, מדובר בסרט שיעביר לכם בסבבה 87 דקות שלמות מחייכם בבהייה במערכת יחסים של אנשים שאינם אתם. אם תקטינו ראש ותיהנו מהרגע בלי לחשוב יותר מדי, אתם עשויים אפילו לצחוק מדי פעם מהבדיחות ולצאת עם חיוך. הבעיה מתחילה כשמתחילים לחשוב אבל בדרך כלל רוב הבעיות מתחילות שם.
בואו נראה, איימי מנדל היא רווקה יהודיה מצליחה שמטיפה לחיים ללא גברים, כלומר פמיניסטית רדיקלית במיוחד. מתיו סטאר הוא שוביניסט מסריח. אז מה קורה כשהגבר הכי שוביניסט והאישה הכי פמיניסטית מתאהבים? מממ...שום דבר מיוחד. נדמה לי שהבעיה נעוצה כבר בהגדרות הבסיסיות; השוביניסט של הסרט הוא בסך הכל גבר שעוד לא פגש את האישה שלו, ובינתיים אוהב לזיין. האם זה עושה אותו שוביניסט, או סתם חרמן? הפמיניסטית של הסרט היא אישה שלא מזדיינת בכלל עד שלא תמצא את הבחור הנכון. האם זה עושה אותה פמיניסטית, או סתם פריג'ידר? הפמיניסטיות קופצות מימין, הפוסט-פמיניסטיות משמאל והרדיקליות יושבות לי על הראש. והבשורה העצובה היא, שבניגוד בוטה ליומרה שלו, "האורגזמה של איימי" לא באמת מטפל באופן ראוי בסלט הבין-מיני הזה, מה שמביא אותי שום לנקודת ההתחלה: הבעיה מתחילה כשמתחילים לחשוב.