עוזבים את לאס וגאס

בשנת אלף תשע מאות שבעים וחמש קרה מקרה מרגש שאף אחד מסופרי המדע הבדיוני לא יכול היה לנחש. קראפטוורק, להקה שהצהירה שהיא "מנגנת על מכונות, אבל המכונות מנגנות גם עליה", הוציאה את האלבום "אוטובאן", וקטע הנושא - 22 דקות מונוטוניות שהן שיר הלל לאוטוסטרדה הגרמנית - נכנס למקום ה-11 במצעד הבריטי. באותם ימים, מכונות היו בגדר חידוש מרענן בעולם שבו רוקר כמו איגי פופ היה כל כך מסומם עד שלמד את דפוסי התעופה של הציפורים בכדי לדעת מהו יום ומתי לילה. בעולם של ימינו מכונות הן כבר מזמן לא דבר מרגש, וגם לא סמים. אם תשאלו את נואל גאלגר הוא יגיד לכם ש"סמים זה קצת כמו כוס תה". דת אין וגאס ידעו לשלב את שני העולמות בצורה מושלמת. כמו הכימיקל בראדרס, הם הגיעו מהאלקטרוניקה, אבל ידעו להביא אליה את הרוק. למצוא את האיזון שבין הגיטרות הצורמות למכונות תופים חורקות. הם הביאו את איגי פופ, ליאם גאלגר ופול וולר, לעמדת המיקרופון, וקנו את עולמם באלבום מדהים בשם "The Contino Sessions". גם “Scorpio Rising", שהגיע אחריו ב-2002 היה מוצלח למדי.

כעת, שנתיים לתוך העתיד, ושלושים שנים אחורה מבחינה תפיסתית, חוזרים דת אין וגאס באלבום שכולו מחווה לצליל האלקטרוני הגרמני של שנות ה-70 . או בקיצור קראפטוורק, קאן והרבה אלבומי סולו של הולגר שוקאיי. אי אפשר לפספס את זה. מהקטע הראשון "Ein Fur Die Damen" שהוא הכלאה בין הסאונדים של קרפטוורק ובין המלודיות של שוקאיי, דרך ויתור מוחלט על זמרים אורחים הקול האנושי בכלל, ועד קטע הסיום שמלמד אותנו פרק חדש במונוטוניות. בעוד עשרות שנים, כשאואזיס יתפרקו וחברת התקליטים תוציא קטעים נדירים שלהם, יהיה מעניין לשמוע מדוע זרקו את דת אין וגאס, ממש לא מזמן, מההפקה של אלבומם העתידי. ראש פתוח הוא לא משהו שהגאלגרים התברכו בו. אולם, נדמה שניתן לומר את אותו הדבר על רוב האנשים ששומעים כעת את האלבום החדש של דת' אין וגאס, ולא מבינים מה קורה פה. איפה הגיטרות, ואיפה ליאם גאלאגר? ולמרות זאת, אין מדובר באלבום גרוע. לפחות חצי ממנו מוצלח ומעניין למדי. אחרי שמגלים ששמו לקוח מתוך מופע קברט ברלינאי משנות ה-30, מבינים שאם היטלר היה מנצח במלחמה כנראה שהיה מדובר באלבום פופ סטנדרטי.

דת אין וגאס, "Satan’s Circus" (יבוא, Drone)

קפיצה קטנה לעתיד, אל עידן שבו שדים מגיעים בצורת אבקה וכולם מדברים דרך ווקודר. הגעתם לזיגונדר, צמד חיפאי שפירוש שמו בסלנג רוסי משנות השלושים הוא "לתפוס את השור בקרניו". זה בדיוק מה שזיגונדר עושים באלבום השני שלהם, היוצא כעת בלייבל האנגלי ניאו וויג'ה. הם משכללים את הגליצ' שהציגו באלבום הבכורה (שיצא באודיוקולאז' ז"ל) את מיומנויות ההפקה ואת הסאונד, וכמו ההרכב הקודם, הם מוותרים מעט על הווקאלז. הם לא מוותרים על אווירה אמביינטית מלאת תיקתוקים מתוקים א-לה Múm של האלבום הקודם, ושל הרכבים כמו Manual. הם לא מוותרים על רבדים רבים, על הרצון שלהם להוכיח שפיות קסומות חיות גם על הכרמל, ובעיקר לא על מקצועיות רבה.

ביקורות על הרכבים ישראליים תמיד יקלו ויצאו מנקודת הנחה שעד שקורה כאן משהו "טוב", חבל לכסח אותו. גישה זו היא מובנת, אך פסולה, כיוון שקושרת ליוצריה זר של מצוינות ולא מצליפה על בינוניות. זיגונדר עושים מוזיקה שנמצאת בליגה הגבוהה ביותר של סצינת הגליצ' העולמית. מרחק נגיעה מהרכבים כמו אפארט. זה אמנם לא הרבה בסצינה שמוכרת אלפים בודדים של עותקים במקרה הטוב, אבל זוהי רק ההתחלה שלהם. כשסצינת האינדי האלקטרונית תחפש את הריגוש הבא שלה, זיגונדר יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. לתפוס את השור בקרניו. בינתיים, בהווה, הם מוציאים עוד אלבום מצוין שמרגיש כמו קוסמונאוט שמרחף בחלל אל מול 30 שקיעות, ומתמסטל מחוסר חמצן ומיופי אינסופי.

זיגונדר, "Distant Birds Thought They Were Leaves" (יבוא, Neo Ouija)

מי שכמעט והספיק לשכוח איך נראו החיים שלפני מהפכת הגיטרות, הוא הלייבל וורפ. רגע לפני שיוצא אצלם האלבום של "הסטרוקס החדשים", הם מביאים באוסף חדש, שהוא בעצם פסקול. כמו בניסיון הקודם שלהם, בפסקול לסרט "Morvern Callar", הם מעדיפים גם הפעם לקחת שחקני חיזוק ולהשתמש בצורה מינורית בתרומה של אמני הבית. בקודם מצאנו את ננסי סינטרה, הולגר שוקאיי, וסטריאולאב. כעת, ניתן למצוא בעיקר אמני פולק וקאנטרי כמו קלקסיקו, Adem, ה-Earlies, סמוג, ומהצד השני גם את לורן גרנייה. הדגש הוא על כך שכל קטע יתאים לאווירה המותחת-נקמנית כמתחייב מעלילת הסרט, ופחות על הקוהרנטיות של התוצאה הסופית. אולם זה גם הופך את זה למפתיע ובלתי צפוי. כמו בקטע סיום של DM & Jemini, למשל. העובדה שנערך על ידי אנשים שמעורים היטב בסצינת האינדי העולמית, מבטיחה את מיטב היוצרים וגם תגליות חדשות, כמו הרכב הפולקטרוניקה - Lucky Dragons. אם אתם מחפשים פסקול הולם לצלילות או שאתם קולנוענים שמבקשים להתחדש, תמצאו כאן לא מעט אפשרויות.

אמנים שונים, "Dead Man's Shoes" (אם.סי.איי, Warp)