פעם אהבתי סרטים שחושפים קנוניות ענק. הסיבה הייתה המחשבה, שלא יכול להיות שהעולם הזה דפוק רק באשמתנו, החוטאים הקטנים. חייבת להיות מעורבות של גורם חיצוני כמו מפלצות, חייזרים או לפחות אנשים איומים ונוראים במיוחד כדי להצדיק את חוסר ההגיון ואי הצדק שמהם עשויים החיים.
"הנשכחים" הוא עוד אחד מאותם סרטים שמסירים את הלוט מעל קונספירציה כזאת או אחרת. אוהבי הז'אנר ופרנואידים אחרים ישמחו לשמוע שהרעיון שמאחורי "הנשכחים" מצוין; טלי (ג'וליאן מור) היא אימא שממאנת להתנחם אחרי ששכלה בתאונת מטוס את סאם, בנה בן החמש. עשר דקות אחר כך מתברר שבעצם יש לנו עסק עם משוגעת: מעולם לא היה לה בן, והיא פסיכוטית בטיפול. עשרים דקות קדימה בעצם כן היה לה בן, אבל מישהו מנסה להסתיר את העובדה הזאת ממנה ולגרום לה לשכוח. אבל אחר כך מסתבר שבעצם... אל דאגה, בלי ספויילרים, אבל בטח הבנתם את השיטה. בטיולים שנתיים קוראים לזה "שיטת הבצל"; ככל שהסרט מתקדם כך נחשפת אמת עמוקה יותר, נכונה יותר, עד לגילוי הסופי של האמת כפי שהיא. מי הרעים? מי הטובים? ומי הם הנשכחים? תלוי באיזה שלב של הסרט אתם נמצאים וגם - את מי שואלים.
הגרעין הרעיוני שמאחורי "הנשכחים" הוא, כאמור, מצוין. הביצוע, לעומת זאת, נוטה להוליוודיות מהצד הפחות חינני שלה. אבל החלק הכי גרוע, למרבה הצער, היא דווקא שחקנית הדגל ג'וליאן מור, שעושה כאן תפקיד חד מימדי והיסטרי המאגד בתוכו את כל הקלישאות על יחסי אימא-בן שאתם יכולים להעלות על דעתכם. התסריטאי ג'רלד די פגו ("אינסטינקט"), הוסיף על העיסה הזאת מפגן פלאשבקים בלתי נגמרים, בהם מנופף הבן האובד לשלום, והבמאי, ג'וזף ראובן ("לישון עם האויב", "הבן הטוב"), דאג להאכיל את הצופה הפוטנציאלי בכפית, מה שגורם פה ושם להרגשה של ספר הדרכה במקום יצירה קולנועית.
אבסולוט אמת
היה שלב בתולדות האנושות בו אנשים חשבו שאפשר לדעת את האמת על העולם. שרלוק הולמס, למשל, הוא נציג התקופה בה אם חקרת עמוק מספיק, הגעת בהכרח לאמת. אחר כך הגיע הפוסט מודרניזם (שלא נדע מצרות) וקבע שאין אמת אחת, ואין מה לחקור. בימינו מסתמן קאמבק לאמת האבסולוטית, אבל בתוספת הידיעה שלנו, בני האנוש העלובים, אין שום דרך לדעת אותה.
את "הנשכחים", מהבחינה הזאת, אפשר לשייך לדור החדש: יש אמת, אבל היא ניתנת לגילוי רק עד לגבול מסוים. מי הרעים בסרט? לא יודעת. אולי חייזרים, אולי רובוטים, אולי סוכני ממשלה. בעידן הזה, זה בכלל לא משנה. כל עוד השורה התחתונה היא חזרה אל חיק המשפחה, האושר והאהבה, אפשר לוותר על חשיפה של המונח המתעתע והמטריד הזה, "אמת".
סרטי קולנוע בדרך כלל נושאים עימם פיסות של תת מודע קולקטיבי, ו"הנשכחים", למרות היותו תוצר הוליוודי מהזן המרשרש, מציג באופן בהיר את הלך הרוח העכשווי של המין האנושי, ואת יחסיו עם המציאות. חבל שבגלל האיכות הירודה של המשולש הקולנועי הקדוש תסריט-בימוי-משחק, נותר בסוף סרט הרבה פחות טוב מהרעיון שלשמו התכנס.
בסיכומו של דבר, החוויה הקולנועית שלי הסתכמה בחמש קפיצות בעתה מהכיסא (ספרתי), שני הרהורי "מתי זה נגמר" ומחשבה אחת ארוכה על הקליפות שצריך לקלף מהסרט הזה כדי למצוא את הגרעין הרעיוני המצוין שמתחבא אי שם מאחוריו. ועם תוצאות כאלה, צריך להיות חובב קונספירציות של ממש על מנת לזכור את "הנשכחים".