כאשר הפלאפון שלי רטט וקול חרישי הודיע לי בדיסקרטיות על הנושא אליו נדרשתי בסיבוב הנוכחי, לא היה לי ספק שהמערכת כיוונה לתרחיש הקלאסי של האנדרדוג מול הפייבוריט.
ובכן "כל לילה עם אסף הראל" מול "איפה אתה חי?" מאת ארז טל.
רבותיי, מה כבר ניתן לומר על הצמד הנ"ל ? דוד מול גוליית! אליהו מול מאות נביאי הבעל! צה"ל מול כל צבאות ערב! אך האם גם מאבק טעון זה יסתיים, בדומה לתקדימים ההיסטוריים שלו, במפלה כואבת לענק הרייטינג? אז זהו, שתנ"ך לחוד וטלוויזיה מסחרית לחוד, שכן לא כל מי שבא לחפש בה את האתונות מוצא בהכרח את המלוכה.
כיאה לכותב רציני, נולד או גוסס, ניגשתי לנושא דרך תחקיר שטח מעמיק על שתי הדמויות. להלן התוצאה - 30 שניות על צמד הטאלאנטים העומדים למשפט במקצה הגמר של תחרות "דרושים כותבים":
- ארז טל נולד למשפחה שומרת מצוות תחת השם ארז בן-טולילה. שם זה שונה לגרסה ממלכתית יותר שסייעה בהמשך הדרך לנסיקתו המטאורית במעלה מדרג הרייטינג. עם זאת, בן-טולילה שמר על הטאצ' העממי שלו ועל חיבתו למבטא גרוני.
- במרחבי הרשת הישראלית, שמו של אסף הראל לעולם אינו מופיע בנפרד משמה של תוכניתו המיתולוגית. מנוע החיפוש ששומר חסד נעורים לבדחן הכושל יציג תמיד את שמו במתכונת הבאה: אסף הראל ("שוטטות").
וכאן, בסיפורי שמותיהם, טמון למעשה הפער התהומי שבין השניים ובין תוכניות הבידור שבהגשתם:
בן-טולילה הגיח מתוך רחם אמו הישר אל זרועותיו של הקונצנזוס העממי וגאוניותו הטלוויזיונית נובעת מיכולתו לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. אין ספק, האיש נמצא במקומו הטבעי בשרשרת המזון התקשורתית.
לא לקהל הרחב
בניגוד גמור לכך, ההומור המאופק של "שוטטות" מעולם לא יועד לציבור הרחב, והניסיונות הפאטתיים של פליטיה להידמות לגדולי התעשייה נועדו מראש לכישלון מהדהד. הפרוייקטים של אסף הראל כבר ראו בעבר את נדבכיה העליונים של טבלת הרייטינג - "מ.ק. 22" היה אחד הזכורים לטובה שבהם. אם כן, מדוע האיש שהצליח בעבר לייצר טלוויזיה ראויה להערצה בדרכו השונה והייחודית, בוחר לבגוד בדרך זו בקהל החנונים שהתחנך על ברכיו, ומנסה לפרוץ לתודעת הציבור דרך פורמטים חבוטים נוסח דייויד לטרמן וגידי גוב? אני מניח שהסיבה לכך היא אותה הסיבה שבגינה אני משתתף בתחרות זו - הסיכוי הקלוש לכסף ולתהילה, לצד הסיכון הממשי לפשל מול אלפי הגולשים.
עם זאת, דבר אחד למדתי מהתחרות, והוא שהקונצנזוס הישראלי הוא אינו מקום לנשנשים רכרוכיים שמוכנים לאכול צואה מקהל היעד שלהם. אפשר למלא מאות טורים מקוונים בדיונים סביב סוגיית מקוריותו של הפורמט, אך בסופו של יום הצילומים, מתנקזים יחסי הקהל-מנחה של שתי התוכניות לשאלת השאלות שעומדת בבסיסה של כל תעשיית הבידור: "מי יוצא האידיוט?".
ומי יוצא האידיוט כאשר בשיאה של תכנית הממוקמת בפריים-טיים של הרשות השנייה, ללא כל התרעה מוקדמת, נפלטת מאמתחתו של המנחה בדיחת קרש מביכה? ושוב, התשובה נעוצה בשמו של היוצר:
בעוד שדאחקות לימור/ קוקו/ הדר לוי, מבית היוצר של בן-טולילה מוצאות את דרכן אל ליבו של עמישראל, שולחים חידודי הלשון המפדחים של אסף הראל את הקהל שבאולפן לחפש היכן לקבור את עצמו (מפדחים, כאילו, פדחת..יעני קרחת...הבנתם?).
המסקנה שקופה - לא בקונצנזוס הישועה, ועד שהאיש עם הפדחת הכי כריזמטית בטלוויזיה לא ילמד לשמור אמונים לנישה הקטנה והאיכותית ממנה הגיע, הוא יישאר לעולם דג רקק וישלם, יחד עם חברו - אורי גוטליב, את מחיר השחייה עם כרישים.