סרטו של יואכים פון ברויאר מבקש לספר את סיפורו האמיתי של פול קרנץ, סופר ומשורר גרמני ועל שלושה ימים בקיץ 1927, בהם הספיק להיכלא בעוון הנהגת מועדון התאבדות סודי, להיות עד לרצח/התאבדות כפול, לצטט שירה, לכתוב שירה, להתהלך בלילות לאור ירח ספוג תוגה ורומנטיקה גרמנית אובדנית, להתאהב עד הסתממות מוחלטת ולאבד את בתוליו. הספק מרשים לכל הדעות, אך אפשרי, בייחוד לאור העובדה שהיתה זו שנתו התשע עשרה ומדובר בסיפור התבגרות במעטה תקופתי.
הניוון הדקדנטי פושה בנפשו של קרנץ העלם (בגילומו של דניאל ברול, כוכב "להתראות לנין"), כאשר מזמין אותו חברו הטוב גינטר שלר (אוגוסט דל) לבלות ימים ספורים בבית הקיט הנטוש של הוריו, בחברתו ובחברת אחותו חובבת המאהבים, הקלה להתפתות והנוחה להעניק מחסדיה, הלא היא הילדה החושנית (אנה מריה מיהה). פול הצעיר נעתר בחפץ לב, בהיותו פרח שירה המבקש למצוא הדים לנפשו הגועשת בין מלמלת רגליה של הילדה מופלאת העפעפיים, לחשוף את האריסטוקרט מתחת לגינוני הפרולטריון שלו ולשקוע למערכת יחסים פסיכו אירוטית סבוכה בין צמד מארחיו.
פול מעולם לא זכה להתבונן בריקבון המתקדם, בריקנות המאיימת, של ה"מוקה אפטי" - אותו בר ומועדון הסבה ברלינאי המאבד מאופנתיותו בין ציידי המשכבים של שעות הצהריים וקורבנותיהם. ה"מוקה אפטי" הוא אותו מקום בו הילדה פוגשת את מאהבו לשעבר של אחיה גינטר ומשגלה בהווה - עובד המטבח האנס. "מוקה אפטי" היא רוח הכיליון המנשבת במעמקי עיניה הכחולות של הילדה ועל פניו המהורהרות תדיר של אחיה.
איך אפשר בלי נאצים
משולש האהבה הבלונדיני האולטימטיבי הילדה-גינטר-האנס, המייצג את ניוונה הקרוב להיות מושלם של גרמניה בזמנה, מאיים בפוטנציאל הארי-הרסני שלו על פול הברונטי, הנאלץ להידרדר אל תהומותיו הרגשיים ואל רדידות מופשטת של אהוב דחוי. בכך חובר המשורר הצעיר קרנץ אל מצבו המקביל של גינטר - תאום רוחני נרקיסי ורוח רפאים שנוכחותה מתממשת רק בהיותה נושאת אקדח מתחילת הסרט ובניסיונותיה ליצור תככים מיניים הרי גורל. בינתיים, הילדה, הצעירה העשירה המושחתת-משוחררת, הולכת בעקבות רחשי חיכוך רגליה אל אחורי מטבחים ושבילים נסתרים, מנצלת היטב את מצבה לרפרף באיטיות אין קץ ריסים משוחי מסקרה, ולבשר על הצורך שלה בשרשרת אינסופית של משכבים מקבילים עם בני זוג מגוונים.
יואכים פון ברויאר מנסה לשרטט כאן בעדינות נגועת מרירות ורווית דקדנס, סנסציה מקומית היסטורית במעטה של סרט התבגרות מודע לעצמו, לעבד את מעשה אובדנו של קרנץ ולשחזר את הפיוטיות והאירוטיקה של תפקידו (הגיבור המשורר, בן דמותו של איזה ורתר גיתאני המגלה את משמעות החיים באידיאל בלתי ניתן למימוש). בקיצור, מדובר בעדות בגוף ראשון, זכר לספרו האוטוביוגרפי והמושמץ של קרנץ, שאף הוחרם על ידי הנאצים, שעלו לשלטון זמן קצר אחר כך.
המגע ההיסטורי הכבד של הסרט עוטף אותו כמו שק פתולוגי סטרילי, או שמיכה בה מכסים ראשי נאשמים המובלים למשפט. הנימה הפרטית, של קרנץ כמו של יואכים, מוטבעת יפה בשיחזור חללי התקופה אך מאבדת ממשות בסבך מושקע של מלאכותיות יתר. יותר מכך, הסרט האסתטי ומוקפד הצילום כשלעצמו, מתנתק במהירה מכל רצון להתחקות אחר מניעים מעמיקים בדמויותיו מלבד אלה שהן מקריאות האחת לרעותה, בעודן מנסות לשחק בטבעיות מוגזמת באווירה משותקת ועמוסת חפצים יפים.
עם זאת, הצפייה בסרט אינה חוויה מעיקה או נטולת כל ערך קולנועי, ההברקות אמנם מועטות ומבליחות לרגעים ספורים, אך הן מעניקות לסרט כמה רגעי חסד בלתי מבוטלים. המסיבה הממושכת הנערכת בבית הקיט, למשל, כולה שורצת פריצות צעירה רווית יין וספוגת אבסינת, מבקשת לקרוא חיבור מיידי ליצירות קולנועיות קודמות העוסקות במאבקי השתחררות של נוער, סרטי מרד מרגשים כגון "מים קרים" ו"המולה וזעם", אך יוצאת נפסדת מההקשר הזה. כסרט המעוניין להציג את טיבה האוניברסלית של הנפש בוערת התשוקה הרומנטית ואלימותה הראשונית, ואת ביטוין ההרסניות של אלה על נפשות צעירות, שטרם ידעו את עוצמת הכאב והחדווה של משכב לילי אקראי על שפת אגם, "אהבה במחשבה" נותר חלול מעט ומהדהד בעיקר לתוך עצמו.