וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נשמה עם אגרוף

26.10.2004 / 13:10

איל פרידמן עם האלבום השני של סול ויליאמס – הכרזת מלחמה בלתי מתפשרת, שמחזירה את הסול להיפ-הופ

"מברק להיפ-הופ: היפ-הופ יקר, השטויות האלה הרחיקו לכת. עצור. בבקשה וודא שהמיקסר והפטיפונים יוחזרו ל-Kool Herc. עצור. הגטואים רוקדים מחוץ לקצב. עצור. ראשי הטקס (האמ.סיז) שכחו שהם היו פעם עבדים והזניחו את העילה לטקס. עצור. אולי לא היינו צריכים לעודד אותם להשתמש במיקרופונים אלחוטיים. כי הם התרחקו מידי מהמקור והם פולטים תדר קטן יותר. עצור. אנא הודע לכל הגורמים המעוניינים שכסף ורצח לא הוספו לרשימת האלמנטים. עצור. אנחנו מנתקים את שורת הרברבנות האחרונה שלנו. לאור הטרנד הנוכחי ב'אמיתיות'. עצור. כאלטרנטיבה, נחרים את אספקת הוויד ונחליף בפיטריות קסם, בתקווה לעזור לניגרז לראות מעבר למציאות שלהם. עצור. ד"ש לברוקלין".
("Telegram").

לרוב אין לי כוח לראפרים אמריקאיים שמטיפים לראפרים אמריקאיים אחרים. באמת שרובם משחקים את אותו משחק, רק במגרשים שונים - המיינסטרים והאנדרגראונד. מי שחושב שהאנדגראונד יכול להתקיים ללא המיינסטרים, חי באשליות. למיינסטרים זה לא ממש משנה. אבל הבעיה שיש לי נכון לסוף 2004 היא פחות עם המיינסטרים-ראפ, כמה שהוא הפך למשעמם למרבה הצער, אלא יותר עם הראפרים שמתיימרים לייצג את האיכות והאינטלקט של ההיפ-הופ: הרוטס, טאליב קוולי ושות'. כשאלה מזייפים, זה הזמן לזעוק חמס. כשאלה הופכים קלישאתיים ורגילים, הטקסט החדש של סול ויליאמס צריך להתרסק להם, ודווקא להם, בפנים. ולא רק להם – ההיפ-הופ האמריקאי צריך לקבל חתיכת כאפה. רק ברור שהוא כל כך מדושן עונג מעצמו, שאין סיכוי שהוא יקשיב לוויליאמס, נכון להיום לוחם עצמאי ונקי כפיים.

יצור מזן חדש

"לא, לא גודלתי באיום אקדח וקראתי יותר מידי ספרים. כדי להסיח את דעתי מהמראה כשלא הייתי מרוצה מהמראה שלי. ואין לי סגנון מתאים להיווצר כבריון. למרות שגדלתי בגטו וכל הניגרז שלי מכרו סמים. ולמרות שזה יכול להכשיר אותי לספוט ב-MTV, או לתת לי את כל זמן האוויר שחשבון הבנק שלי צריך... כי אנחנו מייצגים אמת, בן, שמשתנה מדי שעה. וכשאתה נפתח אליה, פגיעות היא כוח. ובצורה המשתנה הזאת תמצא אמת לא משתנה. ושהאמת היא הוכחה חיה לעובדה שאלוהים מוזר. דבר לזרים, כשהמשפחה כושלת וחברים מתקלקלים. כשבודהא צוחק וישו מייבב, ומסתבר שאלוהים הוא גיי".
("Talk To Strangers").

הקטע הזה מדובר, כשירת רחוב, ספוקן וורד, כגלגול מילים שנמצא על יד הראפ הקונוונציונלי, אבל רודף אחרייך מכיוון שונה לגמרי. פסנתר דרמטי מלווה את הטקסט, וקולות אופראיים נשיים עולים ככל שהמתח נבנה. סול וויליאמס התגלה ב-98' בסרט "סלאם", בו שיחק משורר רחוב שמנסה להתמודד עם הסמים, האלימות והמוות של הגטו האפרו-אמריקאי בוושינגטון, דרך הטקסטים המאולתרים שלו. במידה רבה זו הייתה גירסת האינדי הגולמית והמוקדמת ל-"8 מייל" של אמינם, מינוס הפלסטיות, ופי מיליארד יותר משכנעת. באותה שנה הוא הוציא את "Twice The First Time", אחד השירים המקוריים בהיסטוריה של המוזיקה השחורה, שנפתח כתפילה יהודית, שמתיישבת על ביט בוקס, עליו הוא זועק בחצי-ראפ, שהופך לשירת עבדים. במקביל לשיתוף הפעולה שלו עם איש הדראם-אנ'-בייס הבריטי קראסט, היה ברור שנולד פה יצור מוזיקלי מזן חדש והציפיות ממנו עלו על גדותיהן.

רק ב-2001 הוציא ויליאמס את אלבומו הראשון, "Amethyst Rockstar". התקליט הופק ע"י ריק רובין ( שברזומה ההפקות המפואר שלו ראן די.אמ.סי, הרד הוט צ'ילי פפרז, ג'וני קאש וכו'), ובנה לוויליאמס מצע שמן של כלי מיתר מחוספסים ומכונות היפ הופ כבדות ומאיימות. החיבור לצעקת-השירה שלו לא היה קל, אבל התקליט היה סופר עוצמתי.

פחות דיבורים, יותר שירה

את התקליט החדש והשני שלו, שנקרא על שמו, הוציא ווילאמס בליבל האינדי Fader, כבר לא בקונצרן התקליטים קולומביה, ובהפקה מוזיקלית שלו בעיקר. הבדל ראשון מקודמו: ויליאמס פחות מדבר, הרבה יותר שר. הבדל שני : זרעי גיטרת דיסטורשן שנשתלו כבר אז, הופכים למצע הדורסני והברוטאלי של האלבום החדש. שיהיה ברור, לא מדובר באלבום ראפ-מטאל. זה פשוט חוסר רחמים מוזיקלי, טינופת לא נוסחתית שאומרת - זה לא תקליט שבא לעשות לכם נעים. מי שמקשיב לו ברקע, לא מקשיב לו. הוא מטריד ולא מפתה. תופי הרוק החיים לא יעזרו לכם להתקרב לטקסטים המטיפים-מרירים. זאת מלחמה, ומי שרוצה להבין צריך לצאת בראש מורם.

באלבומו החדש של הראפר מוס דף (ביקורת בקרוב, בנפרד) ישנו שימוש מרכזי במטאל. מוס כבר הצהיר ב"רוק-אנ'-רול", השיר המחורבן היחידי באלבומו הראשון מ-99', שהרולינג סטונז ואלביס פרסלי הם זיוף בעוד באד בריינז וג'ימי הנדריקס "הם רוק-אנ'-רול". באלבומו החדש הוא כאילו בא לתת את ההוכחות בשטח. תוצאת הראפ-רוק שלו נשמעת נבובה ואנמית אפילו ליד לימפ ביזקיט, שזה ממש להיות יותר פתטי מפתטי.

סול וילאמס לא צריך לצאת בהצהרות מטופשות כאלה. הוא באמת מלוכלך. הוא מאתגר וקשה לפיצוח. הוא עדיין בלתי ניתן להגדרה מכל זווית שמקשיבים לו. לאיזה עוד ראפר יש מספיק ביצים לומר "היא מנשקת חזרה יותר מידי. וזה קשה להרגיש ממש גנגסטר כשאתה כל הזמן מנושק. אבל אתה מזנק על כל כיווץ שפתיים. בגלל הפחד שלך להיות דחוי."

האלבום החדש של סול ויליאמס בהחלט אינו אחיד. חלק מההפקות ארכאיות ויש גם דואט מיותר עם זאק דה לה רושה מרייג' אגיינסט דה משין. כוחו גדול יותר כדובר מילים, פחות כזמר. ועדיין, הוא מרתק ומציק, באופן הכי חיובי, יותר מרוב מי שמתעסק היום ב"מוזיקה שחורה"

"צפיתי ב-BET (Black Entertainment Channel – א.פ), כאילו, מה לעזאזל, בן? זה מסריח. אבל הקופסה המרובעת הזאת לא מייצגת את הספירה בה אנחנו חיים. האדמה היא לא מסך שטוח. אני לא מנסה להתאים. אבל זה לא לאנדרגראונד. זה, פה, בשביל השמש. זרע שזר נתן לי ושתל לי בלשון.
וכשאני מביט בך, אני יודע שאני לא היחידי. כמו שאדם גדול פעם אמר - אין דבר יותר חזק מרעיון שזמנו הגיע".
("Talk To Strangers").

סול ויליאמס, "Saul Williams" (יבוא, Fader)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully