אוז

מבחינה פילוסופית מוטב היה להתעלם כליל מקיומו של יגאל עמיר. עדיף לתייג אותו בפשטות: הרוצח. רמת השנאה שהוא מחזיק בציקלונו האידיאולוגי, הנזק שגרם באכזריותו ועליבות נפשו - כל אלה גורמים לכך שכל התייחסות אליו מוסיפה לו מימד אנושי שאינו ראוי לו. העובדה שנתן זהבי הציג אותו אתמול כאסיר בכלאו - גם אם ייחל לכך שישרף בתאו - עלולה לחצוב פתח לאנשים מסויימים לחשוב על גורלו של הרוצח מחוץ לקונטקסט של הרצח.

אנשים, על פי טבעם, הם מספיק חלשים או טובים כדי לזכור מהמשדר הזה את עמיר האדם בתאו. הפריבילגיה הזאת מותרת אולי לאמא המעצבנת שלו, לא לזיכרון הקולקטיבי שלנו. מבחינתנו עמיר אמור לגלם רק את משבצת היורה. צינור הרוע בלבד. זהו העונש הראוי למי שאחרי תשע שנים בבדידות מקיים את נפשו רק מתוך אמונה אישית בכובד משקלו ההיסטורי. לכן, אף שהמשדר היה מעניין, אחרי הכל אי אפשר היה להתנתק בקלות מהתמונות הבלעדיות של עמיר, זהבי בא לקלל ויצא מברך.

כי שיקולים פילוסופיים הם הדבר האחרון שנידון בישיבות המערכת של ערוץ 10, או כל גוף טלוויזיוני אחר. כידוע לכל מאזיניו, קוראיו וצופיו גם זהבי עצמו מבכר גישה קצת פחות עמוקה בבואו לבצע את תפקידו התקשורתי. זהבי חי מהפרספקטיבה המצומצמת - טובים נגד רעים - בה הוא בוחן את העולם. אמנם אדם אינטליגנטי, אבל הז'רגון שלו מדולל בקפידה. אוצר המילים בהן הוא נוהג להסתייע לא עולה בהרבה על קשת הרגשות שלו.

לנוכח לא מעט סיפורים ישראליים - לגישה של זהבי יש לעיתים מזומנות ערך מיוחד. הוא בהחלט עיתונאי אמיץ. גם במקרה דנן הפעלת מוטיב השנאה המופגנת בבוטות מוצדק כמובן, אבל מאחר ובסיפור הנורא של רצח רבין סוגיית הטובים והרעים די נהירה, בלשון המעטה, לכל אדם הגון ששכלו וליבו שווים - זהבי היה אתמול האדם הלא נכון במקום הנכון.

גם הסיקור העיתונאי שקדם לתוכנית, כולל עתירתו של עמיר לבג"ץ, היה בסופו של דבר תשורה שהעניק לו זהבי. זו, כזכור, לא פעם ראשונה שערוץ מסחרי ישראלי חוטא בהענקת מימד אנושי למשפחת עמיר - גיל ריבה עשה זאת לפני שנה ומחצה בראיון עם גאולה עמיר. ניתן להניח שברוממה, על שלל תחלואיה, זה לא היה קורה. יריה למחשבה עבור כל מי שסבור שעצם עליבותו של ערוץ 1 הופכת אותו לבלתי נחוץ בציבוריות הישראלית.

באופן דומה, גם הטרוניות האישיות שמיזג זהבי כלפי המדינה במהלך המשדר היו בעייתיות. זאת משום שהן הסיטו את הדיון מהאירוע, שלפחות ביום הזה מספיק להתייחס אליו בפני עצמו: הרצח. הקובלנות של זהבי הפכו עניין שאמור להיות קונצנזוסיאלי לוויכוח פוליטי בחלקו, הן מנכרות את הימין הנורמלי מתחושה שהייתה אמורה להיות משותפת לכולנו.

אולם מעבר להיבטים עקרוניים אלה, זהבי עשה עבודה טלוויזיונית ראויה. הקוקו במיטבו כשהוא מעורב אישית בכתבות. ההתכתבות שלו עם יצחק נראתה אמינה, אנושית, נוגעת ללב. סקירת הפסיעה הפוליטית שעבר אריק שרון מרודף לנרדף, כמו גם הראיונות שערך עם קיצוני הדת היהודיים, סיפקו צמרמורת ועניין בד בבד.

ביום בו ההצבעה על תוכנית ההתנתקות האפילה על זיכרון הרצח, אשר גם כך הולך ומפנה את מקומו לטובת אסונות אחרים בציבוריות הישראלי - כנראה רק הרגשנות/עצבנות המבעבעת של זהבי יכולה להמשיך לקיים עניין טלוויזיוני ברצח. כלומר, ואין דרך פחות עגומה לומר את זה, בישראל 2004 זהבי הצליח לשמור על הרייטינג של הרביעי בנובמבר.