וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האיש הגדול מהרדיו

27.10.2004 / 10:43

יואב קוטנר נפרד משדרן הרדיו הנערץ עליו, ג'ון פיל, ששם זין על המיינסטרים ועל ה"איך", והתרכז רק ב"מה"

היו שני שדרני רדיו ששינו לי את החיים. הראשון היה דורי בן זאב, ממנו למדתי, אי שם באמצע שנות השבעים (ובתחילת דרכי בגלי צה"ל), על הקשר הפנימי בין המוזיקה שאתה משמיע וצורת ההגשה שלך, על כך שנגינת תקליטים והדיבור (או במקרה שלו השירה) עם ועל המוזיקה היא בעצם יצירת מוזיקה חדשה. דורי, שיבדל"א, היה לי (ולדורות שלמים של שדרני רדיו, חלקם כאלה שהפכו לכוכבים הרבה יותר גדולים ממנו), המורה הגדול של ה"איך". איך לשדר מוזיקה ברדיו. ממנו הבנתי את החופש המוחלט שיש לך בתור די.ג'יי (הרבה לפני ימי גלגל"ץ) לעשות עם המוזיקה מה שבא לך.

ג'ון פיל, לעומת זאת, לימד אותי את ה"מה". הוא לא היה בעניין של ה"איך". כשדרן, הוא לא הבריק בעבודת הפטיפונים שלו, המיקסים שלו בין השירים לא היו מדהימים, ולא פעם הוא פיספס אינטרו של שיר, אבל כל זה לא היה חשוב. ג'ון פיל היה שדרן הרדיו הכי חשוב ומשפיע בעולם (המוזיקה), עמדה ממנה לא ירד המון המון זמן - במשך יותר משלושים שנה הוא צעד לפני כל האחרים ולא ויתר. לא עניין אותו הרייטינג, לא היה אכפת לו אם יאהבו אותו או לא, לא היו לו שאיפות להגיע לקהל הרחב, והוא בז לכל מה שהריח ממיינסטרים.

פיל אהב לגלות מוזיקה חדשה, התמלא אנרגיה והתלהבות נעורים מחשיפת אמנים צעירים, התעקש להשמיע דברים שרק הוא מכיר ורק הוא אוהב, ועשה את זה בקוליות מדהימה. היה לו הומור בריטי יבש (כולל בדיחות שוביניסטיות על זוגתו, אותה כינה "חזרזירה"), והטעם שלו עבר המון גלגולים מאז ימי הרוק המתקדם והפסיכדליה של ראשית הדרך, דרך הפנק והגל החדש, ועד האלקטרוניקה של ימינו. הוא ניסה גם קצת טלוויזיה, אבל תמיד חזר לרדיו כי ידע, כמו כל שדרן רדיו ותיק, שברדיו אתה יכול להיות הרבה יותר אמיתי, וישיר וצעיר. וברדיו המוזיקה היא העיקר - ולא העניינים שמסביב.

לא האזנתי לו הרבה בשנים האחרונות, אבל שמעתי עליו ולא הפסקתי להעריץ אותו. ידעתי שהוא ממשיך להיות הילד הרע של הרדיו הבריטי, אך גם כשהעיפו אותו משעות השיא בבי.בי.סי הוא לא ויתר ולא התפשר, והמשיך לעשות רק מה שבא לו. כולל אירוח אמנים באולפן, כולל הנחיית מופעי רוק, כולל עריכת אוספים - כל מה שרציתי וחלמתי לעשות. הערצתי אותו וקינאתי בו. על הרעב הבלתי נגמר שלו למוזיקה חדשה, על היכולת שלו לזהות בתוך השפע העצום שנוחת עליו את הדברים שהוא באמת אוהב. נדהמתי מהכושר הנבואי שלו ומהידע העצום שלו. ארבעים שנה ברדיו זה באמת לא צחוק.

קינאתי בו על עוד משהו אחד. שיש קהל למיוחדות שלו. שלא משנה עד כמה הוא קיצוני ושונה ממה שמקובל באותה תקופה, תמיד יהיו לו מאזינים נאמנים שיסמכו עליו. איזה כיף.
תודה ג'ון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully