טוקבקיסטי העולם התאחדו

"אחת. אחת שתיים. איי! המיקרופון הזה פתוח? אוקיי. קוראים וקוראות, וואלה נכבדה. הסוגיה שעומדת בפנינו ביום גורלי זה, חשובה לנו ולדורות הבאים כאחד. אנו צריכים לגייס את מירב כוחותינו על מנת להתמודד עם הנושא בעל החשיבות הלאומית: מי יהיה הכתב הבא של וואלה! תרבות?

האם אנו רוצים להפקיר את גורל הביקורות על סרטים בידיו של גיק חיפאי? האחריות הכרוכה בתפקיד זה גדולה על כתפיו הגרומות, חוששני. וזה לא שאני רוצה לזכות בכרטיסים חינם. לא ולא. מאהבת אדם אני עושה זאת. פילנטרופיות לשמה. זוהי הסיבה מדוע עליכם לבחור בי. שירה. כי שירה טובה ליהודים. מי שלא רצה אותי בתור דיוות פופ, יקבל אותי בתור כתבת תרבות. רק שירה תביא שלום, ביטחון ותרבות.

עלינו לזכור בכל יום כי אומה המזניחה את תרבותה, סופה שתאבד עצמה לדעת. התרבות, אם כן, היא בראש מעייני. אני מתחייבת כאן ועכשיו להתנתק חד צדדית מהריאליטי ולהתחיל לכתוב על נושאים אמיתיים. לאורך כל דרכי במסלול התחרות, הוכחתי את עצמי כמתמודדת חסרת פשרות, עשויה ללא חת, שאינה נרתעת מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת. הדרך לא הייתה קלה- טיקבקו שאני לא חברה ולא משחקת, ששכחתי מאיפה באתי, שאיבדתי את הטאץ'. ואני אומרת לכל המלעיזים- עוד לא אמרתי את המילה האחרונה. יש לי עוד 100 מילים בקירוב.

שרדתי את התרגיל המסריח על שם עומר בכר, שהחוקרים הפרטיים שלי עוד בודקים האם חרש את חוות המחשבים במכללה שלו לשם שיפור עמדות. לא נכנעתי גם כשנדרשתי לכתוב על נושאים נדושים. וחשוב מכל- עמדתי יפה בחקירה הצולבת של מערכת וואלה תרבות. שוחד מיני, הפעם, לא ניתן. למרות שחשבתי על זה.

נוסף לכושר ההשרדות שלי, אין מחלוקת על יושרי האישי. מעולם לא הסתתרתי מאחורי זהות בדויה, לא שלחתי קטעים כפולים לתחרות בשמות שונים ולא דרשתי מחברים ומשפחה להגיב. ביקשתי- זה כן. אבל לא דרשתי. וחוץ מזה, אני זכאית ליהנות מחסיון מפני הפללה עצמית. יעידו על כך חבריי המתקבקים מהשירות הציבורי. די, נו, תחזרו לעבוד.

מורשתו של רבין תמיד ליוותה אותי בדרכי הצודקת, ועל כן כל אזרח הרואה עצמו מחוייב לצוואתו מתבקש לכתוב לי תגובה, ועכשיו. קדימה, אין זמן. ביום היסטורי זה, לכם יש את הזכות להכתיב את המציאות. זהו, אם תרצו, סוג של משאל עם. תנו לשירה לנצח! לילה טוב לכולם, אנד גוד בלס איזראל."