אני מאשים

ובכן, כיצד ניתן לסכם תחרות כותבים שהכתיבה האמיתית בה מתחילה לאחר פרסום הכתבות?
אני לא אשקר אם אומר שבעקבות כל שלב שצלחתי, חשתי צורך עז להתקלח ולשטוף מעצמי את הזוהמה.
עם זאת, אני משוכנע שהכוונות המקוריות היו טובות: כל הרעיון שאב את השראתו ממיזמי הריאליטי הטלוויזיוניים, שם כל הנוגעים בדבר יוצאים נשכרים - המתחרים שזוכים לחשוף את ישבניהם לאומה, המנצחים שמשתבצים מיד עם יציאתם מהווילה בלוח המשדרים של ערוץ "לול" לתינוקות, וכמובן ההפקה שגורפת בוחטות נאות תוך השקעה מינימלית. מתחרות "דרושים כותבים", לעומת זאת, כולנו יצאנו בצליעה קלה: ראשית כל, לבי לבי עם י"ט המשתתפים ההגונים שהודחו מהמרוץ, לאחר שנקברו על ידי מתחריהם נטולי המצפון תחת ערמה מצחינה של תגובות עצמיות. המנצחים, מצדם, עברו לשלב הבא מלווים בתחושה חמצמצה של ניצול, הרי כיצד אפשר לשכוח את 56 הכתבות שסופקו, בשעה טובה, לוואלה! ללא כל רווח בצדן?! השואו-ביז הוא אכן דבר מכוער...

אבל מה שבטוח זה שגם למערכת האתר אין הרבה סיבות לחייך. להזכירכם, כתבות אלו מילאו ללא הצלחה יתרה משבצת נידחת בדף הבית של וואלה! תרבות, וציבור הגולשים העיקרי שנקלט אליה היה מורכב בעיקר מבני משפחותיהם המורחבות של המתמודדים עצמם. על חבורת כישלונות כמונו, אפילו קופה מינימלית הם לא הצליחו לעשות. ואם זה לא מספיק, אז בעוד זמן קצר יצטרף לשורות המערכת עוד גראפומן אגומניאק ונרקיסיסט שיעדיף לכתוב על עצמו מאשר על הנושא שיוגדר לו. ולי רק נשאר לקוות שהאגומניאק הזה יהיה אני.

כמו כן, חוויתי על בשרי את פגעי חוסר הפירגון הכרוני ממנו סובלים הכתבים הקבועים של האתר במהלך חייהם הוירטואלים. אין ספק שכעת, בכל פעם שאשלח את ידי לכפתור התגובות, אני אשתדל לזכור שמאחורי כל כתבה עומד בן אדם בשר ודם שיש לו אימא, והוא עלול להיפגע עד עמקי נשמתו אם אני אדבר עליה בצורה לא יפה בטוקבק. אז רבותיי, אנא היו עניינים בתגובותיכם ועל תהפכו אותנו לשק החבטות הלאומי!

ולמרות הבטן המלאה שיש לי על התחרות, על מארגניה, ועל חבר הגולשים, אני אמשיך להיאבק על דרכי לצמרת. למה, אתם שואלים? כי אני נמשך לתהילה פרובינציאלית כמו עש לילה לנורת הלוגן לוהטת. מה גם, שלא הכל היה כל כך מכוער וכמו בכל דבר בחיים, גם בריאליטי נקודות האור הנדירות מצדיקות את המאמץ.

מבחינתי, אחד הבונוסים הבולטים שבצד הניצחונות, היה לגלות סוף כל סוף מהיכן מנוהל כל הגשעפט השמאלני הזה שנקרא וואלה!. הידעתם שמערכת האתר ממוקמת בגורד שחקים מפואר בלב העיר תל אביב, ושבקומת הקרקע שלו מצוי בית קפה מעוצב שמגיש מים מינרליים מצוינים? ואני, חיפאי נאיבי שכמותי, הייתי בטוח שאת כל העסק המפוקפק הזה מריץ זוג שאנטיפי מעושן מדירת חדר שכורה בקריות!

בכל אופן, בשביל נער פריפריה חשוך כמוני, הישיבה פנים מול פנים עם עורכי הפורטל המוביל בישראל הייתה חוויה כה מעלפת עד שהייתי מוכן לעוף כבר בשלב ההוא מן התחרות. אבל להם, מסתבר, היו תוכניות אחרות בשבילי...

אין ספק, בחודש וחצי האחרונים גמענו דרך ארוכה והזלנו לא מעט ליטרים של דם, יזע ודמעות. אמנם אורכו של טור התגובות לא תמיד היה פרופורציונלי למאמץ שהושקע בכתבה, אבל נסים של הרגע האחרון נוטים לקרות לאלו שזה הכי מגיע להם. רק על דבר אחד חורה לי - בגלל אותה מגבלה טכנית זניחה שכיערה את פני התחרות, כנראה שלא אדע לעולם אם אכן הייתי המוכשר ביותר או סתם המקושר ביותר.