זה ההם מזינזאנה, לא?

בספטמבר 2000 פתחו אורביטל את סיבוב ההופעות העולמי שלהם ביוון. לרגע היתה התרגשות: אם הם כבר בסביבה אז הם בטח יעברו גם כאן. היא עברה בתוך רגע. ישראל היא אולי סוג של מעצמת קלאבינג, אבל בכל מה שנוגע להופעות של מוזיקה אלקטרונית אנחנו מדשדשים הרחק מאחור. הדבר הכי בטוח גם בגלסטונברי וגם באיביזה הוא בתל אביב סיכון כלכלי, ולא משנה אם מדובר בהרכב מוצלח, חשוב וידוע בהופעותיו המדהימות. כמה אנשים כבר יבואו? נו, עדיף לדבוק בפורמט המסיבתי הרגיל, להביא שוב פעם את סשה ולסגור קופה. ההפסד כולו שלנו.

שנתיים אחרי Middle of Nowhere"", היצירה האורביטלית האחרונה, מוציאים האחים הקרחים פול ופיל הארטנול את התקליט “The Altogether". לא משהו שעיתוני הייפ יכתבו עליו – גיליון מאי של ה"פייס" לא יכלול כנראה כתבה מעוצבת היטב בנושא – אבל ועוד איך משהו שדיברו ועוד ידברו עליו בשדה המצומצם של קהילת המוזיקה האלקטרונית על כותביה ומאזיניה.
זה בעצם הסיפור של אורביטל: הם מעולם לא היו אופנתיים או טרנדיים, שמם נפקד מרשימת הניים דרופינג של המגניבים ושכמותם. הם פשוט אורביטל: מעבר לכל אופנה, מעל לכל ז'אנר, עם צליל ייחודי משלהם. בתוך עולם אלקטרוני שבו הסאונד שעד לפני רגע היה הכי עדכני יישמע בעוד רגע כבר כל כך מיושן, הם הצליחו ליצור משבצת שמיוחדת רק להם. אלגנטיים וחכמים.

The Altogether , הנגיסה הראשונה של האחים הארטנול במאה ה-21, שומר על מסורת האיכות העל זמנית שלהם. הוא לא מושלם כמו "סניביליזיישן" (94) ו"אינסיידז" (96) ולא שלם כמו “The Middle of Nowhere” (99). מדובר בעצם באוסף של קטעים מפתיעים ברבגוניותם ולא במערכת סגורה ומגובשת. בשמיעות הראשונות קצת הולכים לאיבוד בגלל שהדברים לא מהודקים, בגלל שאין דבק שמחבר בין הקטעים ומסדר את החוויה; בשמיעות מתקדמות כבר מתעצבת לה איזושהי אוריינטציה ומצליחים למצוא את הדרך בין ההתפתלויות, שנעות בין טובות למבריקות. כמו שאמר פיל הארטנול ל"אן.אם.אי": "'The Altogether' הוא כמו יום כיף בלונה פארק, עושים אותו עם כמה חברים ומתנסים במהלכו בכל סוגי האטרקציות שלמקום יש להציע". אם תיקחו איתכם לדרך את הדימוי הכל כך מדויק של הארטנול, ההנאה מובטחת.

(* הכתבה המלאה מתפרסמת בגליון חודש מאי של המגזין "ניוזיק")