צא דיבוק צא

אין הרבה דברים יותר מרתקים בעולם מלהתבונן מבחוץ על חייהם ותהליך יצירתם של אמנים גדולים. מי שנכח פעם ליד אחד כזה מכיר את ההרגשה. מי שלא, וודאי חש אותה כשצפה באינספור הסרטים שנעשו על הנושא הזה ומספיק להזכיר מהשנים האחרונות את "פולוק", "השעות" ו"פרידה". "להיות ג'וליה", המבוסס על הנובלה "Theatre" של סומסרט מוהם, מצליח להעביר את תחושת ההתרגשות המלווה את החיים לצד יוצר גדול. ראשית כיוון שהוא מתאר את עולם התיאטרון ואת עולמה של כוכבת תיאטרון בדויה בשם ג'וליה למברט, השחקנית הראשונה של התיאטרון הבריטי בשנות ה- 30 ושנית, בגלל האופן בו הוא מתאר את העולם הזה.

סיפורים וסרטים על המתרחש מאחורי הקלעים של תיאטרון, כל תיאטרון, הם פעמים רבות מעניינים יותר מהמתרחש על הבמה. זה קורה מכיוון שהתיאטרון, אולי יותר מכל אומנות אחרת, משיק למציאות ומעורב בה, ולו רק בגלל החד-פעמיות הבלתי נתפסת שלו. "להיות ג'וליה" מציב את הקשר בין התיאטרון למציאות במרכז הסרט, ועל אף שהוא עושה זאת בדרך לא ממש חדשה הוא פותר זאת באלגנטיות מופלאה באמצעות דמותו של מורה האגדי למשחק של למברט. דמות ששבה ומייעצת לג'וליה במהלך הסרט כיצד לנהוג על הבמה, כמו גם בחיים. מדובר בהברקה שמסייעת לצופה להבין את קיומם המופלא של האנשים החושפים את עולמם הרגשי ערב ערב אל מול קהל של זרים.

מן העבר השני מביא התסריט את סיפור הזוגיות של ג'וליה (אנט בנינג) ומייקל גוסלין (ג'רמי איירונס), הבמאי והמפיק של ההצגות בהן היא משחקת. זהו דיוקן אמין, מרגש ובעיקר חכם מאוד של שני יוצרים גדולים המותחים את הגבולות המוכרים בין החיים לאומנות, ויודעים לזהות רגע בימתי טוב, גם אם משמעותו הימצאותם בשפל חייהם האישיים. היכולת הזו, לדעת לזהות את הרגש הנכון, להפריד אותו מהנסיבות בעתיין נגרם, להציבו מעל כל מכשלת אגו או מערכת יחסים פגומה, היא תכונה נדירה. רוב בני האדם שנמצאים ליד האנשים הללו הם אומללים. אבל כשרואים את התוצאה על הבמה, על המסך, או בכל קונטקסט אמנותי אחר, מבינים שאולי, בנסיבות מאוד מסוימות, אמנות גדולה חשובה יותר ממשבר חולף בחיי היום יום.

אל התיאור היפה הזה של שיתוף פעולה אומנותי יש לצרף את האישיות המוכרת אך הנבדלת של דמות השחקנית, על המעלות והחסרונות שאישיות כזו נושאת בתוכה. "יש לך דמות לכל אדם שאת נמצאת איתו בקשר", אומר בנה של למברט לאמו, בעוד אחד מהרגעים הכנים שהסרט גדוש בהם. אין משפט נכון מזה לתאר את למברט ואת דמות השחקנית ככלל. מצבי רוח קיצוניים, התמסרות מוחלטת ליצר ורצון בלתי מסופק לתשומת לב ואהבה הם תכונות מאפיינות נוספות. אבל לרוב, התיאור של אמנים מסתיים בנקודה הזו, בה אנו כצופים יכולים להזדהות, אבל לא להתרשם.

אחת מגדולותיו של "להיות ג'וליה" היא האופן בו דמותה של בנינג עומדת בכל הקלישאות שהוזכרו לעיל אך בו בזמן לא מפסיקה להפתיע ולחדש. כי ג'וליה למברט, אחרי שנים על הבמה ומאחוריה, היא מקצוענית ברמה הגבוהה ביותר ובעלת הבנה שכלתנית של חוקי המשחק בעולם השעשועים. בניגוד לקלישאת האמן המטורלל, היא יודעת טוב מאוד מה מצפים ממנה ומה היא צריכה לתת כדי לעמוד בציפיות הללו. התוצאה היא דיוקן מפתיע ומעורר הערכה לג'וליה כדמות, אבל גם במידה רבה לבנינג השחקנית.

קשה לקמץ במחמאות על הופעתה של בנינג בסרט, הופעה שבוודאי תעניק לה מועמדות לאוסקר. היא שנונה, סוערת, ליברלית, מניפולטיבית ומאוד יפה. דמות השחקנית אותה היא מגלמת מתכתבת כמובן עם דמותה ציבורית ומוציאה ממנה את המיטב. בנינג תפתיע גם את מי שאינו נמנה על אוהדיה הגדולים. השילוב של ג'רמי איירונס בתפקיד בעלה, מייקל גמבון בתפקיד המורה המיתולוגי למשחק, התסריט החד והבימוי השמרני-קלאסי של אישטוון סאבו ("סאנשיין") יוצר סרט מצחיק, שהוא תענוג אינטלקטואלי באותה מידה שהוא חוויה רגשית. הכי קרוב לאמן הגדול שכל אחד מאיתנו היה יכול להיות.