וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דוקטור מוס ומיסטר דף

28.10.2004 / 19:28

איל פרידמן שמע את החדש של מוס דף ואחרי התחלה מבאסת וסוף מענג הוא מבין שמדובר ביחסי אהבה שנאה

כבר זמן רב לא הייתי כל כך חצוי ביני לבין עצמי לגבי תקליט, כמו לגבי "הסכנה החדשה", החדש והשני של הראפר מוס דף. כשיצא אלבום הבכורה שלו, "Black on Both Sides" ב-99', החסרתי פעימה, והשוויתי אותו לבכורה של לוריין היל. מוס היה צאצא ישיר לקיו-טיפ ו-A Tribe Called Quest, הבן המשכיל והרגיש של הראפ, החושב של תחילת הניינטיז, המורד בקלישאות הגנגסטראפ, המלא מעצמו. הכוכב המוביל של לייבל האנדרגראונד בדימוס רוקוס, חצי הצמד בלאקסטאר עם טאליב קוולי, וגם קצת שחקן (מ"מונסטר בול" ועד תפקיד אורח ב"NYPD"). אותו אלבום נותר אחת הבכורות המבריקות והרעבות ביותר של הראפ, וחמש השנים שעברו ללא המשך רק העצימו את הציפיות.

החדש נפתח בבלדה ג'אזית מהורהרת ויפהפיה, בהפקת רפאל צדיק, חיבור ישיר לאלבום הקודם. לשירים הבאים אחראים בלאק ג'ק ג'ונסון, הרכב הראפ-מטאל של מוס דף. על פניו מדובר בחבורת נגנים פצצתית: גארי מילר מבאד בריינז, וויל קאלהון ודאג וימביש, חטיבת הקצב של ליבינג קולור (והאחרון גם בדאב סינדיקייט), והקלידן ברני וורל מפאנקדליק ופרלמנט. זה נשמע כצירוף שלא יפספס בהופעות, אבל שיריהם הראשונים באלבום הם צורה ללא תוכן. יש אנרגיה, יש גרוב, אבל הראפ לא מעניין עד קלישאתי, וההתרחשות המוזיקלית רק מאיימת לקרות.

כאילו זה לא הספיק , מגיע "The Rapeover", פראפרזה על "The Takeover" של ג'יי-זי, עם אותו ביט של קנייה ווסט, שמבוסס על שיר של הדורז. מוס מאשים בו את "כל האנשים הלבנים" ,"קוקאין" ו"הומוסקסואלים כביכול" (???) ב"ניהול משחק הראפ הזה". כשראפר אהבל שר מילים כאלה זה מבעס. אבל כשהראפר ה"אינטילגנט" שלי זורק כזה טקסט, מה משאיר אותו אינטליגנט? ודווקא אחרי השיר הזה, הגרוע בתולדותיו, מגיע שיר בלוז מענג עם גיטרה מחשמלת של שוגי אוטיס. עוד כמה גרובים סבירים מובילים לחצי השני של האלבום, ולמחשבה שהאיש רצה להראות שהוא שוחה ברוב זרמי המוזיקה השחורה, אבל רק מהאמצע הוא נותן לזה צידוק.

מרצועה 10 מסתיים האלבום המאכזב של מוס דף, ומתחיל הצד מקסים שלו: שתי מחוות רומנטיות וממיסות למרווין גיי, אחת בת תשע דקות, המבוססות על שיריו של המנוח ומתייחסות אליו טקסטואלית. "הקבצן" - בלדת מחווה לדם, יזע ודמעות, ועוד כמה שירים אישיים-חברתיים מוצלחים, אם כי לא מסעירים.

כשהוא חברתי, מסתבר, הוא נוטה לבנאלי. כשהוא אישי (ושר) הוא באיזור הטוב. להבדיל ממרעיו הרוטס וטאליב קוולי, שהוציאו השנה תקליטים מהוקצעים ונוסחתיים, מוס לא מוותר על החספוס, החיפוש והגיוון המוזיקליים. היה יכול להיות פה אלבום המשך לא גדול, אבל משובח של 9-10 רצועות. הלוואי שלא הייתי שומע כמה מהראשונות. מצד שני אני לא מסוגל להפסיק לשמוע את רוב האחרונות. ייתכן שהרומן הרומנטי שלי עם מוס דף הפך השבוע ליחסי אהבה-שנאה.

מוס דף, "The New Danger", (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully