נקרע לי השרוך במחוך

"יריד ההבלים" הוא סרט לא רע. יש בו כוכבים, כוכבות, תסריט נחמד, תסרוקות משעשעות ותלבושות ססגוניות, הוא מעביר אחלה 115 דקות, וגם מעלה לדיון את שאלת השאלות האנושית; הסיפוק שאדם יכול או לא יכול לקבל בחייו אם ייבחר בשבילים הנכונים. חוץ מלהיות יצירה שמחדשת משהו בשפה הקולנועית, "יריד ההבלים" עושה את העבודה שלו – בידור – בצורה לא רעה בכלל.

הסרט מספר את סיפורה של בקי שארפ (ריס ווית'רספון), בתו של צייר דלפון וזמרת אופרה בני המעמד התחתון, שמפנה את כל מרצה, מרפקיה וחלקים אחרים בגופה כדי למשוך את עצמה מביב השופכין של השכבה הנמוכה אליה היא שייכת, ולטפס במעלה הסולם החברתי כמה שיותר מהר וכמה שיותר גבוה. בדרך היא נישאת לרודון קרולי (ג'יימס פיורפוי), בעל מעמד אך חסר נכסים. גם אחרי שמצאה אהבה והביאה לעולם ילד, האופי המרפקני שלה ממשיך לדרבן אותה ולפלס לה דרך כלפי מעלה, אל אולמות הנשפים של החברה הגבוהה. לאן תגיע? מה תרוויח? מה תפסיד? והאם תגמור את החיים מבסוטה? כל זאת ועוד תוכלו לגלות תמורת שלושים וכמה שקלים או חיבור אינטרנטי למקורות הנכונים.

מי שלקחה את שרביט הבימוי ועשתה פעם נוספת מ"יריד ההבלים", רב המכר של ויליאם מייקפיס ת'אקרי, סרט באורך מלא, היא הבמאית ההודית המוערכת מירה נאיר ("חתונת מונסון"). התסריטאי שנשכר לצורך ההמרה היומרנית הוא ג'וליאן פלווס ("גוספורד פארק"), ובחזית הוצבו תותחים כבדים כמו ווית'רספון, גבריאל ביירן, בוב הוקסינס, רייס אייפנס ועוד. התוצאה, כאמור, היא רומן תקופתי המיועד בסופו של דבר למי שנפשו מסתפקת בבידור איכותי, כמה בדיחות בקול מאנפף וחומר למחשבה מהסוג שנמס אחרי יומיים.

"הבל הבלים! מי מאיתנו ידע אושר? מי הגשים את שאיפותיו? ואם הגשים אותן – האם ידע סיפוק?", כך מסיים ויליאם מייקפיס ת'אקרי את ספרו עב הכרס. הביקורת החברתית של ת'אקרי, עוברת לשמחת כל הנוגעים בדבר, גם בסרט. החברה האנגלית בתחילת המאה ה-19 הופכת ב"יריד ההבלים" למקבילה די מפחידה לימינו אנו: המעמדות החברתיים ועמם היכולת הכלכלית יוצרים פער שאינו ניתן לגישור בין עניים ועשירים. אלא שבמרתפי הממלכה המאוחדת מתבשלת לה בחורה מזן שונה: הכירו את בקי שארפ, האישה שרוצה גם. מה היא רוצה? מה שיש לעשירים: כסף ותארים, ובעיקר היא רוצה לחדור את אותם אולמי נשף בהם מפטפטות נשות החברה הגבוהה את פטפוטי היוקרה שלהן.

החדירה של אדם פשוט אל היכל הכלום של העשירון העליון הוא תמה ידועה שמוכר הקפיטליזם לכל מי שמוכן להאמין לו. משרתות חיו על רומנים שמכרו תקווה לקידום במשך דורות רבים. אבל בקי שארפ לעולם לא תהיה אישה שוות ערך לנשים אליהן היא מבקשת להידמות, בדיוק כמו שאני לעולם לא אצליח להרגיש בנוח בסלון של משפחת שטראוס. הדילוגים שלה בסולם החברתי הם שפיץ רציני בחרב הביקורת של ת'אקרי-נאיר, שהצליחו ללכוד את קצה ההתחלה של תרבות ה"סלבריטי לרגע", זאת שהסימפטום הראשי שלה הוא הריאליטי ימח שמו. אם בקי שארפ הייתה חיה היום, ודאי היינו זוכים להתמוגג ממנה ב"הברבור", מרטשת את אפה ומורטת את גבותיה כדי להיות דומה לריס ווית'רספון או משהו כזה.

דינו של "יריד ההבלים"? לכו בשביל התלבושות, לכו בשביל התסרוקות, לכו בשביל לצלול בנעימים אל תוך זמנים בהם נלחמו בחרבות ונפוליאון עוד לא היה שם של שוקולד, אלא סתם גמד צרפתי עם פאסון. אבל מי שאין לו עצבים מיותרים לעיצובי שיער גרנדיוזיים ושמלות מלמלה עם מחוך מלמטה, מוזמן לדלג ולבחור לעצמו מנת בידור עדכנית יותר, הפסד נוראי זה לא יהיה בכל מקרה.