פטמות לגבות

בעוד העולם כולו מתחלק לשני מחנות הקודחים באוזניי ללא הרף על יתרונות הממיר שלהם, דווקא אני עוד לא מחובר. לעצמי אולי כן, אבל לא לHot- ולא ל-Yes. נכון, קצת יומרני לבקר טלוויזיה כשכל מה שקולטים אצלך בדירה זה ערוץ ירדן, אבל מתוך קמצנות המוסווית בחסכנות אני נמנה על הקהילה המצומצמת שעדיין נלחמת באנטנה שעל המקלט. בליל שישי האחרון, אחרי שצפיתי ב"חשיפה" של יס, גמלה בלבי ההחלטה. אם אי פעם אחליט להקצות מארנקי את מאתיים ומשהו השקלים בחודש לטובת הרחבת ההיצע על מסכי הקטן, לא יופקר הכסף בידיה החלקלקות של חברת הלווין. פשוט אין מצב.

"יומן הנעל האדומה" היה יכול להיות שם הולם לגמרי ל"חשיפה", היבול המקורי היחיד של yes weekend, שבתוך פנתאון של סדרות אמריקאיות לא רעות עושה לנו רק בושות. כסדרה שמגדירה את עצמה כ"דרמה קומית סקסית", לא ציפיתי מ"חשיפה" לגן של שושנים. אבל לגן הישבנים שקיבלתי באמת שלא הייתי מוכן. מדובר ברצועה תכולה למהדרין. לא עם תקריבים מבהילים של חדירה מלאה, אבל עם לא מעט זוגות שדיים חשופים ולפחות שלוש סצינות סקס ארוכות בפרק, שמטרתן הבלעדית היא הזקפת איברים.

למרות ערוץ yes פלוס ושאר ניסיונות אנינות, סקס היה מקדם המכירות המרכזי של יס כבר מהרגע הראשון, וכעת נראה שהיא הצליחה להוליד דור חדש של טראש ישראלי. מדובר בסדרה ארוטית, זולה בכל המובנים, שמאכלסת שחקני זבל יוצאי תוכניות ריאליטי, בהם גם שניים מ"פרוייקט Y" - הבייבי החביב של הלויין. העובדה שיש לנו כאן ג'אנק שמזין את עצמו, הוא אולי החיסרון הגדול ביותר בתנופה הגדולה שחווה תעשיית הטלוויזיה המקומית בשנים האחרונות.

הפורנו-הרך של יס לא כולל את ויקי כנפו ומחאותיה החברתיות, אלא עשוי בדיוק כמנהג הז'אנר: משחק ירוד שמשמש רק כתקדים לסצינות הסקס, עלילה חסרת נוכחות שמשמשת רק כעילה לאותן סצינות, וסקס פלסטי, בלתי-מחרמן בעליל ועמוס בצילומי שיער מתנפנף על פני גבים חשופים. האחראי העיקרי לזוועה הוא רובי דואניס, שכתב ביים ואפילו מעז להשתתף בסדרה, המתרחשת מאחורי הקלעים של חברת חדשות טלוויזיונית ובמקביל במועדון חשפנות מקומי. כמתבקש, גם מגישות החדשות וגם החשפניות נראות, מדברות ומתפשטות בדיוק אותו הדבר.

את טיב השחקנים בלתי אפשרי לשפוט על פי איכות המשחק, אלא על פי היקף החזה בלבד. בתחום הזה לוקחת בגדול נעמה נתיב, בוגרת "סוף הדרך", שבלוני הסיליקון המתוקשרים שלה מקבלים כאן במה כאילו היו גילה אלמגור וליא קניג גם יחד. היחידה שמספקת סוג של אותנטיות גם מתחת לחזיה וגם במשחקה הזורם, היא לא אחרת מקמילה פאליי - המזדיינת האינטליגנטית הראשונה בציון.

אם רק גברים היו יוצרים את "חשיפה", מיד היו קופצות כל הפסבדו-פמיניסטיות ע"ש מירב מיכאלי ממחילותיהן ויוצאות להכות בחזירים השוביניסטיים שאחראים למפגע. אך לצד דואניס, שזורה את הומור הקומדי-סטור שלו גם על פני תבשיל הגזונקרס הזה, עומדות שתי נשים העוזרות לו במלאכה. שירלי שטרן בבימוי, וחן קלימן בכתיבה. אפילו בתור גבר, אני שמח שהבמאי הראשי הוא זכר, כדי שיהיה את מי להאשים. ולמרות זאת, המחלה בה לוקה התוכנית היא פחות שוביניזם ויותר זילות אמיתית ובוטה של כל הקשור בסקס.

זה לא שסקס על המסך תמיד עשה לי רע. לכאורה, כסדרה שלא מנסה להיות דבר מלבד גלולת ויאגרה, אמורה הייתה "חשיפה" לעבור לי מעל הראש. אך השובע האדיר שהצטבר בי בעקבות שימוש היתר של כלי התקשורת בסקס, ולמען כל מטרה באשר היא, גורם ל"חשיפה" להיות הביס-אחד-יותר-מדי, שגורם לך להקיא. מאז החל היקום לשלשל בלי אבחנה פטפוטי פות וזרג ולמרוח שדיים צעירים תחת כל שיח רענן, אודה כי לא רק תחתוניי יבשו, אלא גם שכלי.

השימוש העודף בנושא השיג למעשה את המטרה הפוכה: במקום לעורר בי עניין, הוא כיבה אותי לגמרי. בטוחני שאינני היחיד שראשו מתפוצץ עליו מרוב שמתעסקים סביבו - כל כך בעילגות, באופן כל כך לא מעניין, ובגוזמה כה גדולה - במין. "חשיפה" הצליחה לעורר אותי מהקומה בה שהיתי, ולהעביר אותי ממצב של קהות חושים לגבי הנושא למצב של גועל טוטאלי.