לראות את הצלילים

בשנת 1995 התחילו סטיוארט וורן היל ורובין ברונסון להתנסות בשילובים בין אודיו וויז'ואל. הם שעטו קדימה, הרבה לפני כולם, והתוו דרך חדשה לבאים אחריהם. Hexstatic הפכה למעבדת ניסוי טכנולוגית, אם תרצו, בבית החם של נינג'ה טיון.
הם שיתפו פעולה עם קולדקאט, עם קולקטיב הביג צ'יל, עם דיוויד בירן במוזיאון הידוע בבילבאו, הם חורשים פסטיבלים, משחררים מוזיקה ועבודות ויז'ואל, מסייעים ביצירת טכנולוגיות חדשות, ובאוקטובר 2004 הם שיחררו את "Master View" - האלבום השני שלהם שמשלב אודיו וויז'ואל.

הפעם הם מצרפים משתנה נוסף לחוויה הכוללת. הפעם הצופה לוקח חלק פעיל בצפייה. החבילה כוללת דיסק אודיו, DVD, וגם - משקפי צפייה בתלת מימד. חווית הצפייה משתנה לגמרי, ואיתה גם החוויה המוזיקלית. כמובן שגם כאב הראש הטורדני שהמשקפיים מעוררות אחרי צפייה רצופה משנה את אופי החוויה. ואין כמו כאב ראש, אלקטרוניקה ודימויים שמשתנים במהירות כדי ליצור פסיכדליה.

עולם הדימויים שלהם מתחבר לצד האלקטרוני-טכנולוגי של אופי המוזיקה. העולם הוויזואלי של הקסטטיק ב-Master view הוא עולם של משחקי מחשב. כמעט בכל טרק מרגישים צורך להרים את הג'ויסטיק ולהשתלט על מהלך ההתחרשויות.
חיבור ה-AV (קיצור לאודיו-ויז'ואל) מובנה במהלך היצירה. לאורך הצפייה ברור שבמקרה שלהם, אין כמעט הפרדה בין האודיו לוויז'ואל. מאנימציה שהיא הומאז' ללהיטי משחקי המחשב של האייטיז, כשכל קו בינארי על המסך נמצא שם עם קשר הדוק לאחד התפקידים המוזיקליים בקטע "Extra Life", ועד התוכי המזמר ב-"Perfect Bird", שהוא מחווה נפלאה לצילומי חתונות וצילומי רקע של ערב קריוקי משוגע - תוכי מזמר ואליו מצטרפות ציפורי ליווי שמעוררות געגועים לשיער הנפוח של זמרות הליווי של יהורם גאון בתחילת שנות ה-90'.

הנרטיב נגזר מהביט, והביט משלים את הדימוי. לעתים, השילוב נראה כמעט כפוי על המסך, אך הקשר בלתי הפיך. כמו יצירת שכבות סאונד, וורן היל וברונסון יוצרים שכבות דימויים על גבי שכבות דימויים. אמנם, לעתים ההקפדה האסתטית באה רק במקום שני, אבל איכות החוויה עדיין לא נפגמת. שכבה אחרי שכבה, החוויה נבנית במלואה ואז מצטרף אליה הצופה, חמוש במשקפיו. סרטי האימה של אולמות הקולנוע בשנות ה-60' הוחלפו באלבום AV במכשיר ה-DVD הביתי, והרי לכם אבולוציה טכנולוגית.

השפה הדימויית של הקסטטיק משתנה כמעט בכל טרק. עולם האנימציה מוצג כאן כמעט על כל רבדיו. אי אפשר שלא להרגיש כמו חלק ממחקר על האפשרויות המכניות שעומדות בפניהם. השפה לא הופכת לנרטיב עלילתי. הם נשארים ברמת הדימויים ובחקר החיבור שלהם לביט.

"Warpvision", אוסף הקליפים מהשנים 1989-2004 של הלייבל האלקטרוני הקנוני Warp, מראה קשר קצת אחר בין שני האלמנטים. אם אצל הקסטטיק התמונה והצליל נוצרו בתהליך סימביוטי, כאן מדובר באוסף של קטעים מוזיקליים, שהקליפים שלהם נוצרו רק בשלב מאוחר יותר, כפי שהיה מקובל עד היום בעולם של פוסט MTV. קליפים כמוצר הם תוסף שמאפשר לצרכנים להתחבר בדרך קצת שונה למוזיקה. הקליפים מציגים פרשנות דימויית למוזיקה, הם מציעים דרך להתחבר לאופי של יצרני המוזיקה ולמסר שלהם, והם מהווים מוצר משלים למנגנון ייצור התדמית של האמנים. לפעמים, אמנם, מצליחים להתחבר רק לענטוזים ולקפצוצים, אבל היי, גם זו דרך חיים.

הקליפים שמוצגים באלבום הם תוצר של תרבות אלקטרונית ששינתה רבות בתפיסת הסאונד והאודיו במשך 15 השנים האחרונות. אמנים כמו אפקס טווין, LFO, אנטי-פופ קונסורטיום ולוק וייברט ובמאי כמו כריס קנינגהאם מזכירים מי שם את ה-ח' הגרונית בחתרנות תרבותית.

התפיסה החזותית שמציג האוסף שונה מזו שמוצגת ב-"Master View". רוב הקליפים שמוצגים באוסף הם בעלי עלילה ונרטיב, והדימוי האנושי הרבה יותר חזק. בקליפים המוקדמים יותר, נעשה שימוש רב יותר באובייקט האנושי המצולם, בניגוד לצילומי ארכיון או לאנימציה המתחכמת שרואים אצל הקסטטיק.

בקליפים אלה, כמו ב-"Aftermath" של נייטמרס און וקס, רוב האפקטים שנועדים לגירוי העין נוצרים בעריכה, בדיוק באותה דרך שבה בנויה המוזיקה, שם מתחברים יחד לראשונה הסאונד והאודיו. ככל שמתקדמים בשנות הקליפים, מגלים שהאסתטיקה היא דבר נרכש, ושסיום האייטיז-תחילת הניינטיז היו תקופה אפלה בתולדותיה.

עם ההתקדמות הכרונולוגית מתפתחת העלילה, ונראה שנרטיב הסאונד מכתיב את ההתרחשות הוויזואלית עד הרמה הבסיסית ביותר. ווקודר (אפקט שהופך שירה לבעלת גוון רובוטי) ברקע יהפוך לנביחת כלב וליציר הרשע, שמתחבא בתוך טלוויזיה, ב-"Come To Daddy" המבריק של אפקס טווין וקנינגהאם, למשל. כל מחוות סאונד קטנה מקבלת ביטוי ויזואלי מיידי, כל שינוי בביט יוצר שינוי בדימוי, וכך מתחדדת עוצמת החוויה, ושילוב ה-AV מגיע לשיאו.