צבעי השלטון
כפטישיסט של פוליטיקה אמריקאית בכלל, וביל "כפרה" קלינטון בפרט, לא פלא ש"צבעי השלטון" בא לי טוב. סרטו של מייק ניקולס לוקח תבנית כמעט-מדוייקת של קלינטון, במירוצו לנשיאות ב-92', ומשרטט אותה בעיניים קומיות, כשאת הקונטרסט הדרמטי מספק הגיבור המלווה את המירוץ - דמות כבדה של צעיר שחור וכשרוני המקדיש את כולו למושל הדרומי ג'ק סטנטון וחזונו הפוליטי. למרות ההקצנות שבהקבלה (פרשיות הפריחולות של קלינטון בדמות נערה שחורה מעוברת) ולמרות שג'ון טרוולטה נותן חזק באובר-אקטינג, נטול האלגנטיות של מושא-חיקויו, המוצר הסופי נותן שיעור מאלף בפוליטיקה ובהומור שבה, לצד הפשרות שהעוסקים בה מוכרחים לעשות. לצד טרוולטה, משחק צוות כשרוני בראשות אמה תומפסון המצוינת, בדמות 'הילארית' מובהקת, של המנוע האמביציוזי מאחורי הבעל הבוגדני, בילי-בוב תורנטון, כאסטרטג 'ג'יימס קרווילי' אקסצנטרי, ומעל כולם קאתי בייטס, במשחק רב-עוצמה שמרעיד את האשכים ואת שק הדמעות לסירוגין. גם אם הסרט אינו מושלם, הפרפראזה כמעט-מושלמת, והצפייה לחובבי הז'אנר, מתבקשת.
רותם דנון
אל תפספס
לכשכש בכלב
הטענה השחוקה שהממסד ובראשו הנשיא או ראש הממשלה, שולטים בתקשורת תמיד נשמעת מוזרה הרי העיתונאים הם לא מטומטמים והם בטח לא מקבלים הוראות מפורשות מהבית הלבן או מהכנסת. ארה"ב וישראל הן מדינות דמוקרטיות עם חופש עיתונות וחופש ביטוי וכל עיתונאי יכול לכתוב את מה שהוא חושב ובכל מקרה אין שום דרך לשלוט על כל כך הרבה אמצעי תקשורת. כל זה נכון, עד שרואים את "לכשכש בכלב". רוברט דה-נירו ודסטין הופמן חושפים את ההצגה הגדולה שנקראת "עיתונות חופשית" ומסבירים לכם בדיוק איך קורה שנשיא ארה"ב הוא לא יותר מאוסף יועצי התקשורת שלו.
גלעד רייך
הנשיא מאוהב
"הנשיא מאוהב" הוא סרט שמערסל את המחשבה. נחמד, כיפי וסתמי. כל מילה נוספת מיותרת. העלילה סכמטית - נשיא אלמן מתאהב, למרבה הקושי, ביריבה פוליטית. גם התפניות צפויות - היועצים מתנגדים עקב הנזק בסקרים, אולם בסופו של דבר הלב מנצח. ובכל זאת, במבט לאחור, הסרט צובר חשיבות היסטורית. בעיקר מפני שמבלי לנקוב בשם המפורש, "הנשיא מאוהב" היה לביל קלינטון מה ש"מבצע יונתן" ליוני נתניהו. על אף פשטנותו, כשהסרט יצא, בשנת 95', הוא העניק תחושה שלתסריט קדם תחקיר מעמיק מהנעשה בתוך הבית הלבן. הקשיים הרומנטיים של מייקל דאגלס כנשיא המאוהב סייעו להעצים את החיבה לקלינטון. יש להניח שאף צופה לא היה מתענג היום על החיזורים של דאגלס לו היה מעלה בדמיונו את ג'ורג' בוש - בעיקר לא בוש עצמו, דומני. אלא אם כן ממירים את הסיווג מקומדיה רומנטית לפרודיית אימה.
אבי שילון
אל תפספס
אל תפספס
דוקטור סטריינג'לאב
"דוקטור סטריינג'לאב, או איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את הפצצה", יצירת המופת הגאונית-חתרנית של סטנלי קובריק מ-1964, הוא אחד הסרטים המבריקים, המרשימים והחריפים ביותר שנעשו אי פעם על האיוולת האנושית וכוחו הסהרורי של אותו מנגנון שליטה רב רושם המכונה הבית הלבן. הנשיא האמריקאי האנמי וההיסטרי, בגילומו יוצא הדופן של פיטר סלרס (המשחק בתפקיד משולש גם את קפטן מנדרייק המבועת ואת ד"ר סטריינג'לאב המיסתורי), מנסה למנוע השמדה עולמית מוחלטת לאחר שאחד ממפקדי להק המפציצים הורה על דעת עצמו לתקוף את רוסיה בנשק גרעיני. מוקף בצוות אימפוטנטי של חולי הדק, אגומניאקים וגברים מתוסכלים מינית, מבקש הנשיא הנואש להציל את גורל האנושות ומעמדו הכושל.
ג'ק פאבר
אל תפספס
אייר פורס 1
בימים מבהילים בהם קירות הבית הלבן שואבים את צחותם מאבקות לבנות שאינן קמח, אפשר לטמון את הראש בדי.וי.די ולבהות ב"אייר פורס 1", סרט הפעולה מ-1997 בו נשיא ארה"ב הוא פרזידנט ג'יימס מארשל - גם טיפוס ערכי, גם לוחם למען הצדק, וגם נראה כמו הריסון פורד; כלומר הכל חוץ ממה שבוש או קרי יוכלו אי פעם להציע. הסיפור הוא חטיפת מטוסו של הנשיא, הרעים הם קומץ רוסים עם זקן, מגדלי התאומים מסתירים את גראונד זירו והטובים תמיד מנצחים בסוף. אגדה מודרנית אופטימית מהסוג שרק 1997, השנה בה מתחיל חביב הקהל ביל קלינטון את הקדנציה השניה שלו, יכולה הייתה לספק.
מיכל ויניק
אל תפספס
היום השלישי / היום שאחרי מחר
קרי ובוש מעולם לא יצטרכו להתמודד עם הבעיות האמיתיות בעולם. בעיות רציניות, אפוקליפטיות, כמו בסרטים של רולנד אמריך- מתקפת חייזרים כלל עולמית ("היום השלישי"- 96') או שואה אקולוגית הרסנית ("היום שאחרי מחר"- 2004). אם בעידן קלינטון, הנשיא הפיקטיבי של אמריך התגלה כגיבור עולמי שהנהיג את העולם לניצחון סוער על הזרים, גם אם במחיר של חיי אדם, במסורת הפשיזם ההוליוודי בה המדינה תמיד חשובה יותר מהאינדיבידואל, הרי שבתקופת בוש התגלה הנשיא כאימפוטנט טיפש וככזה, זכה למוות חסר משמעות וכבוד. למי אכפת מבן לאדן, יותר חשוב לדעת האם הנשיא שלך יכול להילחם בחוצונים - אלו הן השאלות שצריכות לעמוד על סדר היום בבחירות האמריקאיות.
ינון ירוס
אל תפספס
JFK / ניקסון
גם מי שהלך עם אוליבר סטון כברת-דרך של סגידה קולנועית, נאלץ להודות בשלב מסוים כי הקונספירטור הקולנועי הפך לקצת מאוס. אך אי אפשר שלא להעריך את התעקשותו של סטון להיות האנטי-ממסדי הרשמי בהוליווד, ולעשות זאת באמצעות פיצ'רים שערורייתיים (במקום דמגוגיה דוקומנטרית כמו מייקל מור). בבליל הביקורת של סטון על החברה, הממסד והתקשורת האמריקאיים, נמצאים שני סרטים "נשיאותיים", ששווה לראותם יותר מפעם אחת: הראשון - "JFK" מ-1991, עוסק בקונספירציות סביב חקירת הירצחו של הנשיא הפופולרי, מבעד לעיניו של קווין קוסטנר המיואש. השני - "ניקסון", שיצא ב-95', שנה אחרי מותו של הנשיא השערורייתי, מביא את כל הספקולציות לגבי הנשיא השנוי במחלוקת דרך משחקו העוצמתי של אנתוני הופקינס, שמראה כיצד דמות 'חניבעל לקטרית', בתיבול פרנויות ואדיפליות, מתמזגים לכדי נשיא מטורף אחד.
רותם דנון
*אתם תמיד מוזמנים להתעדכן גם ב"השליח ממנצ'וריה", "כל אנשי הנשיא", "פגיעה קטלנית" ואחרים