אסקייפ, אין לאן

"בוקר טוב, לילה" הוא ללא ספק סרט איכותי ביותר, אבל אני ישבתי מולו משועממת, וזה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי רק הבהיר לי שהמציאות, לפעמים, מעניינת הרבה יותר מהסרט שיעשו אודותיה.

הבמאי מרקו בלוקיו, אחד מתותחי הדור הקולנועי החדש באיטליה, מורח על הבד גרסה שלו לתקרית לאומית; ב-1978 נחטף ונרצח אלדו מורו, רה"מ לשעבר, על ידי ארגון הבריגדות האדומות. בין החוטפים הייתה גם אישה שתיעדה את כל מהלך החטיפה ביומנה. בלוקיו ביצע תחקיר מקיף שכלל את היומן, את מכתביו של מורו החטוף וספרים נוספים. כשסיים, ניגש לספר את הגרסה שלו למאורעות.

"בוקר טוב, לילה" הוא סיפורה של קיארה (מאיה סנסה), האישה-החוטפת. היא, בניגוד לזכרים שבחבורה, יצאה מהבית בו הוחזק אלדו מורו (רוברטו הרליצקה) אל עבודתה בספריה, ושמרה על קשר יומיומי עם העולם. לכן היא זו שנקלעת לדילמה הנוראה המלווה אותה במהלך הסרט כולו: האם לשחרר את החטוף לפני שיירצח, האם רצח בשם אידיאולוגיה יכול להיות מוצדק?

בראיון לתקשורת הצהיר בלוקיו במפורש, שהוא לא מנסה להיות נאמן למציאות. בלוקיו הוא מראשוני הבמאים שפרצו אחרי הגל הניאו ריאליסטי (ישמרנו השם), מה שהופך אותו אוטומטית ללא ריאליסטי בעליל, ואת "בוקר טוב, לילה" למלא בקטעי זרם התודעה של הגיבורה שלו. ככזה, הבימוי של בלוקיו הוא לא פחות מווירטואוזי. הוא נע בתוך מוחה של הגיבורה שלו כמו מנתח מוח מנוסה, גולש ממציאות לדמיון ובחזרה, ומודיע לנו על כוונות דרמטיות באמצעות שופר של צלילי "פינק פלויד" שגרמו לי מצד אחד להעריך אותם מחדש, ומצד שני להתעצבן על היומרנות שבשימוש בקטעים הסופר ממוחזרים האלה, מה שעלול לגרום צרבת למי שאלרגי לקלאסיקות טחונות עד דק.

אלדו מורו, במהלך חטיפתו, קיבל טיפול סביר. הוא שתה מרק, אכל לחם, ישן, כתב מכתבים, הקריא אותם, שוחח עם חוטפיו, ואכל עוד מרק. דבר מכל הפרטים הללו לא נחסך מאתנו, הצופים. אלמלא היה רוברטו הרליצקה (מי שמגלם את החטוף) שחקן עוצמתי כל כך, הסבל יכול היה להיות גדול מאד. אבל אל חשש, הבעיה הפוכה: מדובר במשחק יוצא דופן עד כדי כך שהוא גורם לרצות להעמיק דווקא אל תוך הדמות של מורו עצמו, ולעזוב את הגיבורה והתחבטויותיה המשמימות לנפשה; שתחליט ואז תודיע, מה היא מייגעת אותנו עם הבבל"ת האידיאליסטי שלה. מלבד הגיבורה, גם שאר הדמויות של בלוקיו שטוחות כמו קומוניקט בחירות, אין להן אופי, חיים פרטיים או טעם אישי – יש להן רק אידיאולוגיה.

ההתלהבות מהבימוי של בלוקיו יכולה להטעות. הוא באמת במאי בעל מעוף יוצא מגדר הרגיל, ואלו בינינו שמייעדים לעצמם קריירה בתחום הלא מתגמל הזה, טוב יעשו אם ירביצו צפייה או שתיים בסרטיו, מ"אגרופים בכיסים" ועד "האומנת". גם חובבי ההיסטוריה יכולים להפיק הנאה מהקטעים הדוקומנטריים ששתולים לאורך הסרט ומקנים לו מראה אותנטי במיוחד. אבל לכל השאר, אני ממליצה לחשוב טוב לפני שאתם מכניסים את עצמכם לאולם הקולנוע החשוך. כי סרטים, בעיני, צריכים להיות בראש ובראשונה יוצרי מציאות אלטרנטיבית שהצופה נשאב אליה ושוכח את קיומו לשעה וחצי-שעתיים. אם לא הצליחו לעבור את המשוכה הזו, תמיד יהיה אפשר לשבח את הבימוי, הצילום או החדשניות אבל לעולם אי אפשר יהיה לחוות אותם על בשרנו ממש. אני מעדיפה לחוות חוויה נחמדה מאשר להיות עדה למשהו גאוני אבל מרוחק כמו "בוקר טוב, לילה".

סרטו החדש של בלוקיו הוא סרט שהמבקרים יאהבו לאהוב, והקהל הפשוט יאהב להדיר ממנו את רגליו. הסיבה העיקרית היא תסריט לא מפותח, למרות שבמקרה של בלוקיו אפשר לזהות כמה רגעי ניצוץ תסריטאיים שהולכים לאיבוד בתוהו העלילתי הכללי, כמו הרגע בו מזהה מורו שיש אישה בין חוטפיו. הניסיון לחוות את החטיפה דרך עיניה של קיארה הוא רעיון מעניין, אם רק הייתה אופציה אמיתית להכיר את האישה המרתקת הזאת. וזה מביא אותי לחשוב שהבעיה האמיתית של "בוקר טוב, לילה", הוא שלמרות הצהרת הכוונות של יוצרו, הוא דווקא כן הולך על הסיפור האמיתי, זה המלא בפרטי מציאות טרחניים כמו הרגע בו אחד החוטפים מכין אוכל, הרגע בו חוטף אחר בוחר לעזוב ואז חוזר בו, והרגע בו אוכל החטוף את ארוחת הערב שלו. במקום לצייר את הדמויות ולחשוף את הדילמה האנושית האמיתית, זאת שמחייבת אותנו לדעת מי היא קיארה, מי הם החוטפים, מה במבנה נפשם גרם לאנשים הפרטיים הללו להיות חוטפיו רוצחיו של מורו, ואפילו מה קושר את קיארה לאידיאולוגיה בשמה היא פועלת. מרקו בלוקיו בוחר להתמקד בטפל ולהשאיר את הפוטנציאל הדרמתי בגודל רינגטון של פינק פלויד. ובשביל רינגטון, גאוני ככל שיהיה, לא צריך ללכת לקולנוע, אפשר להוריד ברשת.

"בוקר טוב, לילה". במאי: מרקו בלוקיו