וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרוייקט ווייט האוס

2.11.2004 / 11:27

יונתן שולמן-רגב עושה ריאליטי צ'ק לנשיאים בטלוויזיה האמריקאית לכבוד הבחירות

עוד לפני שהקלפיות נפתחו רשמית, אפשר לקבוע בביטחון שהנשיאות היא כבר לא אטרקציה גדולה פה באמריקה. נכון, בהתחלה זה היה נראה מבטיח, עם ביקורות חיוביות, גיבורים מצודדים ומסעות פרסום מעוררי עניין, אבל עכשיו כבר די ברור שהעסק מוצה. הריאליטי של בוש וקרי אולי מסתמן כלהיט שיגרור כמויות שיא של מצביעים, אבל בזירה הטלוויזיונית, מנהיגי העולם החופשי, ג'ד ברטלט ובובי מקאליסטר, מתקשים לתפוס תאוצה אפילו בעימות חזיתי.

"ג'ק ובובי" סומנה כאחת מההבטחות הגדולות של העונה החדשה בטלוויזיה האמריקאית. שילוב מנצח בין דרמת נעורים לסדרה נשיאותית כבדת ראש - דוסון קריק כטקסט פוליטי, אם תרצו. הסדרה מציגה את סיפורה של משפחת מקאליסטר: שני אחים מתבגרים, ג'ק ובובי, ואמם החד-הורית גרייס. אלא שכאן מגיע הטוויסט המבטיח: בובי, האח הקטן והחנון, יבחר לנשיאות ארצות הברית בשנת 2040. כל פרק בנוי כך שסיפור מימי נשיאותו של בובי מוצלב עם חוויות ילדות, כך למשל זוכה הצופה במבט מקרוב על התקרבותו של הקטין לדת (כולל פלירט קצר עם יהדות כמובן), כשאנחנו כבר יודעים שבהמשך ייהפך לכומר במשרה מלאה. זה לא רק נשמע משעמם. זה באמת משעמם.

למרות האסוציאציה הברורה למשפחת קנדי (Kennedy) בשמות האחים, מדובר בסדרה ששואבת יותר מחייו של באבא קלינטון האהוב, כשהילדים מתנהגים בצורה בוגרת הרבה יותר מאמם המרגיזה (בגילומה של קריסטין להטי – אקס "שיקגו הופ"). כל החומרים המוכרים נמצאים פה: אהבות ראשונות, סמים קלים והרהורים על החיים, כשמעל הכל שורה אווירה ממלכתית כבדת ראש. על הנייר, אידיאלי. למרבה הצער, הסדרה מתקשה להתרומם, והעלילה צולעת יותר ויותר משבוע לשבוע. שורש הבעיה הוא בובי בן ה-13, ילד מרגיז שסובל מקשיי השתלבות מוצדקים בבית הספר, כיאה לחכמולוג אידיאליסט, נאיבי ונמוך קומה בכיתה ז'. בובי אולי אסטמטי כמו צ'ה גווארה, אבל פחות כריזמטי מגילי נתנאל, והרבה יותר זייפן. לא ממש מודל לחיקוי, בשלב זה.

עד השבוע שודרה ג'ק ובובי בימי ראשון בערב, שם הוכתה ברייטינג שוק על ירך. אחרי חודש וחצי של כשלון מתמשך הועברה הסדרה לימי רביעי, מה שמסדר לצופה האמריקאי דרבי נשיאותי כל שבוע בתשע - מקאליסטר מול ברטלט.

ג'ד בארטלט עושה שלום במזה"ת

"הבית הלבן" נמצאת במצוקה לא קטנה משל עצמה מאז נטישתו לפני כשנה של יוצר הסדרה ארון סורקין. המחסור ביצירתיות מגיע לשיאו בפרקים האחרונים, כשצוות הכותבים מיישם את מה שכל תת-עורך חדשות מתחיל בישראל יודע: תמיד אפשר למרוח עוד קצת זמן עם אייטם על המצב בשטחים. סיום העונה שעברה השאיר את ברטלט במצב משברי במיוחד (זהירות, סוג של ספוילר), כשפיגוע טרור במחסום ארז הורג חברי קונגרס ואנשי צבא אמריקאים שסיירו במקום במשלחת שלום. כיאה לסדרה דמוקרטית באופייה, "הבית הלבן" לא חוסכת ביקורת מבוש: למרות שמכל עבר נשמעות קריאות לפעולות תגמול אמריקאיות, ברטלט מסרב בעקשנות לפנות לאופציות צבאיות עד שלא יובאו בפניו ראיות חותכות למעורבות פלסטינית רשמית בפיגועים. כשמישהו מנסה לתפוס טרמפ על המשבר ומציע להפציץ את איראן כהזהרה, הנשיא קרוב לאיבוד עשתונות: "זו תהיה בגידה במוסד הנשיאות לנצל פיגוע טרור אחד כדי לסגור חשבונות ישנים עם מדינה שלא היה לה דבר עם המעשה!". נשמע מוכר?

כך שבזמן שחיילים אמריקאים מנהלים את עיראק ואפגניסטן, ובוש וקרי נלחמים על כל קול במערב התיכון, ג'ד עצמו שקוע עד הצוואר בענייני המזרח התיכון. העונה נפתחת בקמפ דיוויד, שם מכונסת ועידת פסגה חסרת סיכוי לכאורה בין ראש הממשלה הישראלי זהבי (בגילומו של שחקן גרמני משופם) לראש הרשות הפלסטינית פארד (מכרם חורי). מבחר סטריאוטיפים כה מרשים בנוגע לישראלים ופלסטינים לא נראה מאז "מבצע יונתן", אבל אל חשש, הכל לטובה. זהבי מחלק את ירושלים, פארד מוותר על הטרור והבאנו שלום עליכם תוך פרק וחצי. העתיד מעולם לא נראה כה ורוד בטלוויזיה.

מי שינצח בקרב בוש-קרי אמנם יזכה לארבע השנים המובטחות, אבל קשה להאמין ש"ג'ק ובובי" ואפילו "הבית הלבן" ימשיכו לעונה נוספת בקצב הנוכחי. אפילו עם ההייפ הבלתי פוסק סביב הנשיאות והבחירות בשנה האחרונה, ימי רביעי בתשע עדיין נשלטים פה על ידי אנשים כמוני וכמוכם (רק בלונדינים) שמככבים ב"הרווק". לו הייתי אני מפיק את "הבית הלבן", הייתי עורך אודישנים לתפקיד המתמחה החדשה באגף המערבי. דונלד טראמפ הוכיח פה שמדובר במטחנת רייטינג, שלא לדבר על קלינטון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully