יורו חרא

קחו כוס של אבקת אבבא, שתי כפות גדושות של סטוק-אייטקן-ווטרמן, ארבע טיפות של תמצית יורו-חרא מרוכזת וקרטון של גלידת פונץ'-בננה, תערבבו הכל ביחד, ומה תקבלו? משהו הרבה יותר טעים מהתקליט החדש של סטפס. צוות הווי ובידור בקלאב-מד קוסטה-דל-נתניה אולי.

קשה להאמין, אבל חמישיית הגועל סטפס, שכל תפקידה בעולם הוא לשמר את פער הדורות (יא אללה, איך אנחנו לא מבינים ילדים בכיתה ה' ומזלזלים בהעדפותיהם התרבותיות, הרי אמרנו שאנחנו בחיים לא נהיה כאלה), הגיעה לתקליט שלישי! לתקליט הנ"ל קוראים "באז" (הוצאת BNE), שככל שידוע לי בסלנג המשוגע של היום זה קשור איכשהו ללרצוח נהגי מוניות, והוא מכיל 14 שירים מחרידים שכל אחד בדרכו ממחזר רגעים גדולים (או קטנים) בהיסטוריה של הפופ ההמוני למען בצע כסף.

השיר הפותח, "סטומפ", הוא מחווה מוצהרת ל”Everybody dance" - אחד משירי הדיסקו היפים ביותר של שיק. בהמשך יש פחות מחוות ויותר חיקויים, מה שרק אומר שמדובר בחיקויים פחות טובים מהמחווה. "סאמר אוף לאב" מזכיר את “What a feeling" של איירין קארה מהפסקול של "פלאשדאנס", "באז" נשמע כמו "כל מה שהיא רוצה" של אייס אוף בייס, וכן הלאה. יש בתקליט ביטויי ריקי מרטין לטיניים שמחים מהסוג של "לה וידה לוקה", קצת היי-אנרג'י, קצת קלאב-טראנס, איזו גיטרת פלמנקו קיצית פה, איזה ווקורדר-שטיק מסחרי שם, וגם כמה בלדות מרגשות כדי לתת לילדים תירוץ לדפוק איזה סלואו סקסי אחרי שהם גמרו את קערת הביסלי גריל (או שמא ילדים היום עברו לפרינגלס פיצה ולא הודיעו לי?) .

התקליט החדש של סטפס הוא אסון מוזיקלי מהסוג שאפילו די.ג'יי בובו צוחק עליו, והכי חמור זה שחברי הלהקה גם מכוערים. אני יודעת שזה חדשות ישנות, אבל לפחות אפשר להתנחם בזה שאחד מהמעצבים של YMC ביקש מחברי הלהקה להפסיק ללבוש את הבגדים של החברה כי זה עושה להם בושות. לפעמים, אחרי שכל הביסלי נגמר, קצת שמחה לאיד זה כל מה שנשאר.