העולם מתחלק לשניים: מי ששונא את קירסטן דנסט ומי שלא. היות ואני נמנית עם הקבוצה האחרונה, נשלחתי אחר כבוד לשבת מול "וימבלדון", הקומדיה הבריטית החדשה שמסתערת על מסכינו כמו חבטת בק-הנד של ונוס ויליאמס, ובאמת שניסיתי להתאפק. וזה גם הזמן לגילוי נאות: בתור ילדה, החלום שלי היה להיות זאת שאוספת את הכדורים ליד הרשת. ככה זה כשיש שאיפות גדולות, לכן כל הסיפור הזה של טניס היה מבחינתי רקע מצוין להתרחשות קולנועית מכל סוג שהוא, במיוחד אם היא באה עם מבטא בריטי בילט-אין.
לב העניין הוא טניס ואהבה, שני ענפי ספורט בהם ההתמודדות היא אחד על אחד, אבל יש גם משחקי זוגות. פיטר קולט (פול בטני הג'ינג'י) הוא שועל טניס וותיק שראה ימים יפים יותר, וליזי ברדברי (קירסטן דנסט) היא טניסאית צעירה וחצופה עם אבא אמביציוזי. פגישת הפסגה שלהם נערכת במסגרת טורניר וימבלדון היוקרתי, מה שמניע סיפור אהבה משובץ בחבטות הגשה, עליות לרשת, הנחתות ושאר מטעמי הספורט הלבן.
ג'ימי קונורס
פיטר, הגיבור, מגרד את גיל הפרישה מטניס ומחליט שזהו הטורניר האחרון בחייו, יהיו התוצאות אשר יהיו. הוריו, החיים בדיסוננס תמידי, ואחיו הקטן שנוהג להמר נגדו באופן קבוע, הם לא בדיוק הסביבה האידיאלית לפרוש אליה. כשהוא מתאהב בליזי ומקבל כתוספת חינם את אביה המתנגד לכל מה שעלול לעמוד בדרכה לצמרת, הופך כל הסלט הזה למסלול מכשולים בדרך אל האהבה, דהיינו; קומדיה רומנטית. מהכיוון הספורטיבי-לאומי מצטרפת שאיפתו של העם האנגלי לאלוף וימבלדון מקומי, מה שהופך את פיטר שלנו לסלבריטי בסדר גודל של מלכת אנגליה, כולל הנפנוף. האם יצליח? האם יוכתר בפעם הראשונה אלוף וימבלדון בריטי? והאם תתגשם אהבתם של הספורטאים הצעירים? את זה תצטרכו לנחש בעצמכם, ובואו נתערב שתצליחו.
ההכלאה של קומדיה רומנטית וסרט ספורט יכולה לייצר תחושת קבס בבטנו של מי ששני הז'אנרים לא עושים לו את זה גם בנפרד, אבל כאן נכנס האלמנט השלישי; קסם המבטא. לבריטים תמיד היה דיל לא רע עם הומור, מה גם שההגייה שלהם פשוט עושה את החיים קצת יותר מצחיקים. וכך יוצא שלמרות היותה של "וימבלדון" קומדיה שתשכחו שראיתם מיד כשיעלו כותרות הסיום, בשורה התחתונה מדובר בסרט משעשע ואפוי טוב. אם רק תרצו, הוא יפרוש לפניכם את עולמם של הטניסאים מבלי להיות טרחני ומסבירני, לא יקפח את השמאלץ הרומנטי למי שחפץ בו, וגם ישמח לבב אנוש עם בדיחות בריטיות שמעלות חיוך אבל לא מפילות מהכיסא.
אל תפספס
שטפי גראף
המפיקים של "נוטינג היל" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת" הם גם מפיקי "וימבלדון", ככה שאת העבודה הם יודעים לעשות. עם זאת, "וימבלדון" החינני הוא בהחלט סרט הרבה פחות טוב מקודמיו. את הסיבה אפשר למצוא בין שורות הקרדיט - לאן נעלם התסריטאי ריצ'רד קרטיס? מסיבה עלומה החליטו המפיקים לשים את הבייבי שלהם בידיים של בייביסיטר אחר. לצורך המשימה גייסו לא פחות משלושה כותבים, וגם במאי מוכשר אחד, ריצ'רד לונקריין ("ריצ'רד השלישי"). התוצאה כאמור, משעשעת למדי, אבל נופלת מאחיה הגדולים ביותר ממידה או שתיים, ובעיקר בכל מה שקשור לתסריט.
לסיכומו של עניין, "וימבלדון" הוא סרט בסדר גמור, שזה תואר קצת מעליב בשביל סרט שהושקעו בו יותר משלושים מיליון $. יש לו את ה"בריט-קום" הקסם הבריטי קומי הידוע, שמרחף מעליו בחינניות קוסמית, אבל החלק החלש ביותר שלו, התסריט, עלה בוודאי הרבה פחות מהאפקטים שהפכו כל חבטה של דנסט ובטני לבעלת לוק סופר מקצועני. בתור מי שוויתרה לבסוף על קריירה של אוספת כדורים ליד הרשת, אני יכולה לומר שהייתי מסתפקת בחבטות בינוניות אם זה היה משאיר כסף מיותר כדי לשכור שוב את שירותיו של ריצ'רד קרטיס, האיש והז'אנר. אבל מכיוון שהכדורים היחידים שמצאתי את עצמי אוספת הם כמוסות פרופוליס נגד צינון, מי בכלל שואל אותי מה לעשות ועם מי. ובאווירה ספורטיבית זו, אני קופצת לקנות מגן זיעה ליד, זכר לחלומות ילדות שנגנזו, ולשנים בהן ברשת היו גם חורים, ולא רק אוויר.
"וימבלדון", ריצ'רד לונקריין
