הבטחתם יונית

אחד מכללי הדיכוי הפולניים הנוקשים ביותר קובע ש"אם אין לך משהו מענין להגיד – עדיף שלא תגיד כלום", או שמא זה "אם אין לך משהו נחמד להגיד". בכל מקרה, הכלל הזה נשבר לרסיסים, אבל יונית לוי התחילה – לה לא היה (כמעט) שום דבר מעניין להגיד על הבחירות לנשיאות ארה"ב, ולי אין (כמעט) שום דבר נחמד להגיד על הסרט שהיא עשתה עליהן.

את הסרט שלה, "הקרב על אמריקה", ששודר אתמול בערוץ 2, נראה כי הכינו באמצעות טבלה – אחד מרואיין דמוקרטי, אחד מרואיין רפובליקני וחוזר חלילה – ובתנאי שלא יהיה להם שום דבר מעניין להגיד. לוי קפצה בין עשרות מרואיינים, בכמה מדינות ובכמה חליפות שונות. נראה שלהפיק את הסרט היה הרבה יותר מעניין מאשר לצפות בו.

לוי ריאיינה פרשנים (וולף בליצר מסי.אן.אן) ואנשי קמפיין (ארי פליישר, לשעבר דובר הבית הלבן מצד החתן, מנהל הכספים של קמפיין קרי, שהופיע גם תחת הטייטל "חבר קרוב", מצד הכלה), ואף אחד מהם לא אמר לה שום דבר שהיא, הוא, או סבתא שלי, אוטוטו סוגרת עשר שנים בקבר, לא יכלו לחתום מראש שהוא יגיד; היא הלכה למפגש של נוצרים פונדמנטליסטים תומכי בוש, ולעומת זאת למועדון סטנד אפ ניו יורקי שבו יורדים על בוש (האם גם לכם זה הזכיר את משלחות המחקר שנהג הערוץ הראשון לשלוח בסוף שנות ה-80 לרחוב שיינקין?) כדי למפות מי תומך במי. וואו, האם ייתכן שברגעים אלה עומלים בערוץ 2 על תוכנית שתגלה לנו כי כדור הארץ הוא עגול? לא בטוח שאנחנו מוכנים.

גם כשחצה את הפריים זנב עניין, לוי התעלמה ממנו באלגנטיות, כך למשל במקרה של האם ששכלה את בנה בעיראק ומופיעה מול תלמידי תיכון. זה חוקי? זה מקובל? והאם לא שווה לדבר על העובדה שמייקל מור הפך את עצמו לשחקן בבחירות האלה, במקום לשבת בצייתנות במסיבות העיתונאים שלו?

לא שלא היו רגעים נחמדים, כמו זה שבו אישה יהודיה בגיל העמידה מתארת איך אמה הזקנה והחברות שלה בפלורידה מתאמנות בסימון טופסי הצבעה, כדי לא ליפול שוב; או קטע הקאלט בו נשאל בוש מה שמו של נשיא פקיסטן וכל שהוא מסוגל להגיד הוא "גנרל"; או הירידה של מייקל מור על ציוד הצילום הפרימיטיבי של הצוות הישראלי; או הרגע שבו ג'ב בוש, לאחר ראיון בנאלי עד דמעות (בלי אף שאלה שהביטוי "הטיית בחירות" נכלל בה), מתוודה פתאום על הערצתו האירוטית-כמעט לאנשים שחיים תחת טרור מתמיד – כלומר הישראלים (ועכשיו גם העיראקים, למעשה). האם לא היה יותר נחמד אם כל הסרט היה כזה? אם לוי היתה יוצאת משביל הקלישאות הצהובות ומוצאת מרואיינים ממש מעניינים? סליחה, אבל הצלחנו לתאם עוד ראיון של שורה עם איזה יהודי במטה קרי שיודע להגיד בלאגן, אל תחמיצו.

אז בשביל מה? בשביל מה כל הטרטורים ההפקתיים האלה, והחליפות המצויינות, והיופי הבאמת עוצר נשימה והאינטליגנציה שמספיקה לכל מדינות העולם השלישי, אם בסוף יוצא סרט שאתה מייחל להפסקות הפרסומות שלו (שחבל שלא היו מתואמות יותר עם הגול של רונלדיניו). סרט שחוזר על קלישאות כמו "אמרת בוש – אמרת אצולה אמריקאית, רק שהוא היה תמיד התפוח הרקוב" או "שני המתמודדים הם רק מוצרים שצריך למכור" (או שזה ישב על טיקט החתרנות של הסרט?) כשברקע מוזיקת מעליות דרמטית. בשלב כלשהוא אמרה לוי לאחד מאנשי קרי "אומרים שהוא נולד זקן". סליחה, ובת כמה נולדה הפרסונה הטלוויזיונית של לוי? למה נראה שליום הולדת היא רוצה לקבל זיקנה במתנה?

מה שכן, כמי שלא צופה ביונית לוי מבלי שנתבקשתי קודם לכן, יכולתי להעריך את התקדמות הליכי השיבוט שלה לאילנה דיין, וכאן יש לנו בהחלט בשורות מעודדות. האינטונציה, התנועות, ההליכה תוך כדי דיבור – עצום עיניים וכמעט לא תרגיש בהבדל. רק שאצל דיין, ולא נראה שזה עניין של מניירה, מתקבל הרושם שמצידה הצוות יכול לקחת הפסקת קפה, היא חייבת לדעת מה המרואיין חושב, והיא תיקח את זה איתה הלאה להמשך החיים. אצל לוי זה עדיין לא קיים.

כך שסיום הסרט השאיר אותי מדוכדכת למדי, שקועה בהרהורים על בנאליות ושיעמום. אבל אז, באלתור של רגע ללא ספק, העביר מודי בר און את השידור מאולפן ליגת האלופות לחדשות הספורט במשפט "ובחלון יושבת מירי נבו וסורקה שערה" – משפט אחד שיש בו יותר מקוריות, להט, מחוייבות, עניין אמיתי, עומק תרבותי, קסם וכריזמה מכל 40 הדקות האחרונות. או. קיי, אפשר לחזור לפרופורציות. יש זארה ויש פראדה, יש אפרופו ויש אייל שני, יש סרטי בחירות שיונית לוי עושה עבור ערוץ 2 ויש אולפן ליגת האלופות. הכל בסדר, לילה טוב מירושלים.