למה פיל

כנסו באקראי לכל אתר רשמי של אחת מעשרות הלהקות שטיפח שדרן הרדיו הבריטי המנוח ג'ון פיל, ומייד תמצאו בדף הכניסה הספד לגורו הרדיופוני האלטרנטיבי, שבלעדיו לא היו זוכות אותן להקות לחשיפה ראשונית, או לחשיפה בכלל. אין טעם להמשיך ולהספיד אותו כאן, פשוט מאחר והמילים החזקות ביותר כבר נכתבו. מה שכן, זו הזדמנות להציץ אל המפעל הבולט ביותר של תוכניות המוזיקה שלו, מאז החל לשדר ברדיו 1 של הבי.בי.סי בסוף הסיקסטיז ועד היום. הכוונה היא ל"פיל סשנז"- הקלטות מיוחדות של אמנים שונים בהם פיל האמין, שנערכו באולפני הבי.בי.סי (לעיתים מול קהל) אקסקלוסיבית עבור התוכנית שלו.

מלהקות איזוטריות כמו Screaming Blue Messiahs ו-Half Man Half Biscuit ועד לסשנים של נירוונה ופוגאזי, מבורדז אוף קנדה ודי.ג'יי שאדו דרך הקיור והווייט סטרייפס, מחברי קלאודד ועד הפט שופ בויז. גם כשהביצועים בהקלטות היו כמו במקור, כמו בתקליט, היה נדמה שלמבצעים חשוב לתת עוד קצת מעצמם, לעשות איזה אקסטרה מאמץ מצידם. היו שם רגעי חסד במהלך השנים, כמו הקוקטו טווינז בביצוע מעלף ל"Strange Fruit" פרנק בלאק וטינאייג' פאנקלאב מתאחדים לסשן כיפי חד-פעמי; רוברט ואייט נותן לפיל את הגרסאות הראשונות לשירי "רוק בוטום"; סוניק יות' חוגגים כמו השיכורים הבריטיים שהם לא בקאוור ל"ויקטוריה" של הקינקס; אורביטל מנגנים בתוכנית את הסשן המשותף האחרון שלהם אי פעם (שהוקלט ממש לא מזמן); הדלגדוז הסקוטים הופכים את "מיסטר בלו סקיי" של ELO לאפוס אינדי רוק מרגש. זו הייתה הפעם הראשונה בה קיבלו במה רדיופונית להקות כמו הסמית'ס, פאלפ וסוזי והבנשיז. אמנים כמו פי.ג'יי הארווי, הסופר פרי אנימלז, אקו והבאנימן, The Wedding Present (ולהקת ההמשך סינרמה) ממש גדלו מוזיקלית עם התוכנית, כשהסשנים מהווים מתעדים את התפתחות הלהקה, ומשמשים כסימני דרך לפרקים הבאים. ה-Fall, אולי הלהקה האהובה על פיל, השתתפה בלא פחות מ-24 סשנים לאורך השנים.

בתור ילד אני זוכר את המפגש המהפנט והמבלבל עם עטיפות ה-Peel Sessions שיצאו במהלך שנות השמונים כמיני-אלבומים, בדרך כלל עם ארבעה-חמישה שירים עליהם. העטיפה הורכבה מרשימה אינסופית ובלתי אפשרית של אמנים (בשחור-לבן), אז לבחור את הסשנים החזקים מכולם זו משימה לא הגיונית, אבל סובייקטיבית, הנה חמישה מופתיים מתוכם:

באוקטובר ובדצמבר 67' הקליטו ג'ימי הנדריקס ולהקתו שני סשנים עבור "טופ גיר", התוכנית ששידר אז פיל, שהיה בראשית דרכו. הוא רק התחיל להרוויח את המעמד שלו כשדרן בי.בי.סי, אבל כבר זכה לביקור של ההנדריקס, וחתיכת ביקור זה היה. הוא הקליט עבורו ג'ינגל מגניב לרדיו 1, בעל בחרמנות את "האונד דוג" של אלביס, פוצץ באנרגיות רוק-אנ'-סול את "Day Tripper" של הביטלז והעיף את גג האולפן עם החדרת הפסיכדליה ל"קאטפיש בלוז" של מאדי ווטרס. יסלחו לי כל מעריצי הנדריקס, אבל הסשנים הגולמיים האלה עולים על כל אלבומי האולפן שלו (ומרוכזים, אגב, עם שאר הקלטותיו לאותה תחנה, באוסף ענק בשם "רדיו 1").

באחד הראיונות איתו נשאל פיל מהו הסשן האהוב עליו. השם הראשון שקפץ לו לראש היה הסליטס. להקת הפאנק הנשית הזאת הזכירה את סוזי (מהבנשיז) אבל נשמעה כמו גאנג אוף פור כשהפוסט-פאנק הבריטי רק החל לגשש באוויר, והייתה אב טיפוס ללהקות רררריוט גירלז כמו ביקיני קיל ולהרכבי ארט-Pאנק עכשוויים כמו Liars. האגדה מספרת שהן היו כל כך פאנק, שמיק ג'ונס מהקלאש היה צריך לכוון להן את הגיטרות, כשחיממו את להקתו בהופעות ב-77'. באותה שנה ובזו שאחריה קיבלו, איך לא, חשיפת בכורה רדיופונית אצל האדון פיל, עוד לפני שהוציאו את תקליטן הראשון. הסאונד שלהן היה פרימיטיבי, חלק מהזמן הן לא ממש ישבו אחת עם השניה על הקצב, אבל זו בדיוק הראשוניות שאפיינה חלק מהסשנים בכל התקופות. לטעמי הוא אינו מהאדירים שבהם, אבל במקרה
הזה, הטעם של פיל קובע יותר.

פיל טיפח אותם עוד מימי ג'וי דיוויז'ן, ונתן להם חשיפה רדיופונית ראשונה בהרכב החדש. הסשן הראשון של ניו אורדר היה יפה אך מהוסס. עול הציפיות הורגש בכל צליל שנוגן. הסשן השני, ב-82', נפתח ב"Turn The Heater On", קאוור מושלם לשיר רגאיי של קית' האדסון, וקטע ג'ון פיל קלאסי. פיל אמר בהזדמנות שחבל לו שאין מספיק סשנים של אמני רגאיי באולפן, ונדמה שניו אורדר רקחו מתכון עפ"י מידותיו: האפלוליות הניו-וייבית והדאב גרמו ללהקה להישמע כמו תנור חימום ישן וטוב באמצע יער מושלג. האזנה מחודשת ל-"Too Late" המקורי שלהם מעלה את הסברה שאדמסקי די גנב מהם את "קילר", והגירסה ל"5-8-6" נשמעת כמו הסקיצה האולטימטיבית לכל קטע אלקטרו מגניב שנכתב עד היום, ויש בה גם את הזרעים הראשונים ל"בלו מאנדיי" שבדרך.
לסשן ב-98' ניו אורדר כבר לא הגיעו מבוהלים מהעולם. נכון שהם הפכו למקצוענים ובטוחים בעצמם, אבל הפעם הם נשמעו רעבים ומחוספסים אפילו יותר מבסשנים הראשונים. אפשר ממש לדמיין את פיל מתמוגג מהפירות המובחרים שילדיו המאומצים גידלו. הגרסה ל-"Touched By The Hand Of God" מפוצצת תשוקה. "True Faith" מבוצע כהאוס-מועדונים, ובשיא הסשן מגיע "אטמוספיר" של להקת האם, שניו אורדר תמיד חששו לבצע עד אז. ברנרד סאמנר מעולם לא היה כל כך יפהפה.

הסשן הזה הוקלט בשנה שעברה. נינה נסטסיה, זמרת ניו יורקית שעובדת צמוד עם סטיב אלביני, הייתה אחת האהבות הגדולות של פיל בשנים האחרונות. גם היא וגם לורה קנטרל ייצגו את הפן האקוסטי-נשי-אינטימי, שכל כך דיבר אליו בין קטע בריינדאנס היסטרי לקטע דת' מטאל שהיה מסוגל להשמיע מיד אחר-כך. נסטסיה, עם גיטרה אקוסטית וליווי מינורי של כינורות חורקים, נתנה סשן צנוע, קברטי במידה. בהחלט רחוק מחשיבות היסטורית, אבל מרגש ושובר לב כמו שרק אמן פשוט שניצב בודד במערכה יכול להיות.

הסשן הזה נוגע באלוהות. מוגוואי הרכב הפוסט-רוק (הגדרה מתועבת למוזיקה יפה) הסקוטי, טופח ע"י פיל עם השנים, וניגן אצלו גם במאי 2003, ממש לפני יציאת אלבומם האחרון. כל מה שלא הולך עד הסוף בתקליט, מקבל הרחבה בסשן (כמו גם בהופעות). הקטעים האינסטרומנטליים נפתחים בעדינות, עם גיטרות מהורהרות, הופכים למדיטציית רוק מלנכולית, מתפוצצים למסכי דיסוטרשן מתוקים, ומסתיימים כחלום.