קהונה צודקים

כשמדברים על משבר בחיי הלילה המקומיים מתייחסים בדרך כלל לנתונים היבשים - דלילות האנשים במסיבות (אפילו כאשר מתארחים קאנונים בסדר גודל של פרנסואה קיי בשבוע שעבר באומן 17), זמן השהייה הממוצע של בליינים במועדון (שהתקצר פלאים, הרבה בגלל השוני בהרגלי הצריכה הנרקוטיים - קוקאין ואלכוהול לעומת האקסטזי של פעם) מחירי הכניסה (שצונחים אט אט למרבה השמחה), מחירי השתייה (שמתוקף המצב מחויבים בהורדה משמעותית) וסירקולציית התקליטנים הזרים שמגיעים להתארח. אם משווים את הנתונים העכשוויים לאלו של לפני ארבע שנים, הרי שתמונת המצב שמתקבלת אכן מצביעה על סיום תקופה, או לפחות משבר. מה ששוכחים בדרך כלל, הוא נתון מעניין - היעדר מגוון ופלורליזם בכל הנוגע להיצע המוזיקלי במועדונים.

ענף המועדונים, כמו לא מעט ענפים אחרים במשק הישראלי בארבע השנים האחרונות, סבל מהמשבר הכלכלי שנוצר בעקבות האינתיפאדה. זו תהיה תמימות לחשוב שהרנסנס יגיע ללא אפיק מדיני, שישנה את פני החברה והכלכלה, ואיתם גם את צורות הבילוי שמותנות בהן. אי לכך, כמו בכל ענף, כאשר מתרחש משבר, חוזרים למקורות ולבסיס, ממעטים בתעוזה והולכים בעיקר על בטוח. כך יצא שגם כאשר נתקלנו בדי.ג'ייז שאתגרו את הקהל המקומי (ואני מתייחס אך ורק למועדונים הגדולים ולא לאנדרגראונד התזזיתי, שרגע נמצא בפריחה ורגע בדעיכה) - דרק מיי, לאיו ובושוואקה, טיפשוורץ, סטייסי פולן, דרק קרטר, לוק סלייטר ובראן מסווייזק למשל - הם עדיין חלק מאותה אסכולה, די.ג'ייז שמספקים את הסחורה על הצד הטוב ביותר, אבל עדיין מקצוענים בעלי שם שמעניקים חוויה קונבנציונאלית. אני חייב כמובן לסייג את עצמי ולחדד את הנקודה. כל הדי.ג'ייז שמניתי הם מצוינים וראויים ביותר והלוואי ונזכה לשמוע עוד מהם, אלא שקשה לומר שהם הביאו איתם צליל וגישה שלא שמענו קודם.

אף.סי קהונה (FC Kahuna) שמגיעים מחר לווקס הם סיפור אחר לגמרי, ואולי מבשרים על שחר של יום חדש (ביחד עם ההתנתקות והשינויים הצפויים בהנהגה הפלסטינית. אי אפשר להפריד בין הדברים). הקהונות, דן וג'ון, החלו את דרכם כחלק מסצינת הביג-ביט של סוף שנות התשעים אבל הצליחו לעמוד במבחן הזמן, ולדעת להשתנות ולתמרן ביחד איתו. לפני שנתיים הם הוציאו את אחד מאלבומי האלקטרוניקה הכי טובים של האלף החדש, "Machine Says Yes", שהיה תצוגת תכלית של הפקת אולפן חמה, חכמה וממזרית עם יכולת כתיבת שירים מרשימה. "Hayling" הלהיט הראשון מתוכו, הוא דוגמה לאיך היה צריך להישמע האלבום השני של זירו 7, "Glitterball" היה פצצת אלקטרו-האוס שתגרום גם לבלקסטרוב להסמיק ו-"Fear of Guitars" הוא החלום האווירתי הרטוב של דיס מורטאל קויל, אם רק היה להם קיובייס.

אבל אסור לשכוח שאף.סי קהונה הם קודם כל צמד די.ג'ייז. לא עוד אמני אלקטרוניקה שהוציאו אלבום יפה והפטיפונים, הקהל והחיבור ביניהם זר להם, אלא שניים שמגיעים הישר ממועדוני לונדון, שם אחזו בערב קבוע, שהיה אחד הראשונים לשלב בין האלקטרו של העת החדשה (הרבה לפני שהיה לסממן קווירי), האוס, ברייקביט וטכנו, אבל גם לדעת לחבר אותם עם רוק-אנ'-רול, Pאנק ו-Fאנק (בנפרד לשם שינוי). סט שלהם, שיצא בשנה שעברה ונקרא "Another Fine Mass" מדגים איך מלך האסיד ג'וש ווינק, נסיך הניו-דיסקו דניאל וואנג וסולטני הבריטפופ בלאר יכולים לדור זה בצד זה. לפני שאתם מריקים עלי, כדאי שתדעו שהקהונות הם אולי אקלקטיים, אבל גם די.ג'ייז שיודעים עבודת רחבה מהי - בשום אופן לא מדובר בשני חנונים מתחכמים שבאו לתת סדרת חינוך, אלא בקרחניסטים ממדרגה ראשונה עם מקדם שריקות גבוה שיכולים להעיף את התקרה של כל מועדון (והם אכן עושים זאת בהצלחה). עשו לעצמכם טובה - אם אתם הולכים למסיבה אחת החודש, לכו לשמוע את אף.סי קהונה בווקס. אם תכננתם ללכת לשתיים, קחו את הכסף של השנייה ותבזבזו אותו בבר. אני מבטיח שיהיה מתגמל.