השבב של משה קצב

כבר כמה לילות שיש לי סיוטים. הבחירות לנשיאות ארה"ב בחסות קלאב לוטראקי יוון התערבבו לי בפרסומת הסמויה של אסקייפ, ואני מוכנה להישבע שהצבע האדום של הוט מאיים עליי ברצח. חלום הבלהות האחרון, לדוגמא, היה על מקרן מיוחד בחסות אולווייז שמקרין על הירח ריבוע כתום של אורנג'. ככה זה כשהתאגידים משתלטים על העולם, בוש נבחר מחדש ואיש אינו פוצה פיו, ואם מישהו כבר כן אומר משהו אז זה בחסות סלקום – כי ככה זה כשאוהבים. מפחיד.

על רקע האמת האיומה הזאת יוצאת הגרסה המחודשת ל"המועמד ממנצ'וריה", סרט שלמרות היותו מוצר הוליוודי עם חיי מדף קצרים, הוא סרט עם מסר חשוב. הסרט מבוסס על ספרו של ריצ'רד קונדון, וכבר זכה לעיבוד של פרנקנהיימר ב-1962. עכשיו הוא מקבל פרשנות מחודשת בבימויו של ג'ונתן "שתיקת הכבשים" דמי. מה השתנה מאז? כל מיני עניינים פעוטים; המלחמה הקרה הפכה למלחמת המפרץ, פרנק סינטרה הפך עורו לדנזל וושינגטון, והרעים, כמה משמח, הפכו מרוסים עם מבטא מוזר לתאגיד ענק שרוצה להשתלט על העולם, והכל בראשותו של פושע מלחמה עם בעיית התקרחות קשה.

התאגיד הזומם לצבור עוד ועוד כוח שותל שבבים מתוחכמים בגולגלותיהם של חיילי יחידה אחת, ומתמקד במיוחד בריימונד שאו (ליב שרייבר), מי שהופך מאוחר יותר למועמד לסגן נשיא האומה. סגן נשיא עם שבב יאפשר לתאגיד לשלוט בהחלטותיו ולייצג את האינטרסים שלהם בבית הלבן. מצלצל לכם מוכר?

אם זה לא מספיק, יש לאותו ריימונד שאו המסכן תיק נוסף להתמודד איתו, טבעי הרבה יותר אבל אכזרי לא פחות; אמא שלו (מריל סטריפ המצוינת). האם הקרייריסטית היא סנטורית עם אמביציה של פצצת אטום, קומבינה של מרדכי וענונו ואהבת אם סטייל יוקסטה, אמא של אדיפוס. בתוך הברדק הקונספירטיבי הזה
משתלב גם האחד והיחיד, דנזל וושינגטון, בתפקיד הקצין בן מרקו. הוא חולם חלומות שגורמים לו להבין שמשהו איום ונורא קרה ליחידה שלו, אי שם בכווית, ושעליו להציל את ריימונד ואת האומה כולה מהתאגיד הזוועתי. ואם כבר זוועתי - זה המקום לציין את משחקו הלא זוועתי לשם שינוי של דנזל, שמי שכן נמנה עם אוהביו מוזמן לזפזפ מחר ומחרתיים לערוצי הכבלים ולקבל מנת יתר מיוחדת של כל פועליו הקולנועיים כשחקן וכבמאי.

ג'ונתן דמי עשה עבודה מעולה - הוא שילב את עולמן הפרנואידי של הדמויות עם דיווחי חדשות, ויצר מציאות קצת מוכרת ומאד מאד מלחיצה. לכן הטרנספר של תפקיד הרעים אל תאגידי הענק היא צעד מבורך כל כך בעיני. הגיע הזמן לבעיטה בתחת של המפלצות הקפיטליסטיות האלה שמשתלטות לנו על החיים. לכן הביקורת הגלויה על הקשר בין פוליטיקה לכסף, הופכת את "המועמד ממנצ'וריה" לסרט חתרני כלבבי. אמנם בדרך אל החתרנות צריך להתגבר על רגעים שמאלציים ועוד כמה מאפיינים הוליוודיים בטעם של סוכרזית, אבל במקרה הזה המטרה מקדשת את האמצעים. המפלצת הכוחנית שהשתלטה על סדר היום העולמי, או בשם החיבה שלה "כסף", היא מזמן בבחינת גולם שקם על יוצרו, והיא חייבת להיות מרוסנת אחרת היא תהרוג את כולנו.

אם לנשיא ארצות הברית יש כמה תומכים עשירים מאד שמשפיעים באופן ישיר על ההחלטות שלו, כולל החלטה על יציאה למלחמה למשל, זה בדיוק כמו שבב מושתל בראש. אם לראש ממשלת ישראל יש נניח מהלכים כאלה או אחרים באי ים תיכוני מסוים, זה בדיוק כאילו בא איש קירח ותיכנת אותו עבור תאגיד כזה או אחר. אם רוצים חיים סבירים על הפלנטה האומללה הזאת, צריך להתחיל להתנגד. להחרים מותגים. לסגור את הטלוויזיה כשהמפרסמים מגזימים. לשרוט שלטי פרסום. להפסיק להדחיק. כי המלחמה הבאה, אסור שתהיה בחסות סלקום – "ככה זה כשלא אוהבים". ו"המועמד ממנצ'וריה" הגיע שוב להראות לנו עד כמה זה קרוב.

"המועמד ממנצ'וריה", ג'ונתן דמי