יסורי יאסר

הטור הזה נכתב בשני בנובמבר והחרדה אוחזת את כל מי שעיניו בראשו. האם ערפאת יעשה זאת שוב? כמו בכל פעם שבה נפגש עם מנהיג ישראלי, קפץ לו על הצוואר ותקע לו בוסה רטובה על הפה, האם גם הפעם בשעת מותו הוא יידבק אלינו? האם הוא יצליח למות ברביעי בנובמבר ויהרוס לעד את יום הזיכרון לרצח רבין? האם משנה זו ואילך, במקביל לעצרת רבין בכיכר שבה ידליקו אלפי נרות נשמה, ברמאללה יתכנסו אלפי פלסטינים בכיכר אחמד יאסין וידליקו אלפי בקבוקי תבערה קטנים לזכר הראיס, ואז על הבמה המנחה יחזיק ביד ויברטור רוקט פוקט, שיפעל במלוא העוצמה, ויצעק "שלום, רוטט".

היה משעשע לראות את כל אותם מספידים בטרם עת של ערפאת. תופעה זו של מנהיגי המודיעין הישראלי בעבר ובהווה הוכיחה שוב שני כללים. אחד צבאי - יכולת החיזוי של המודיעין הישראלי זהה לזאת של המכשפה הבוכרית מיפו לילה חדד, ולמעשה אף פחותה ממנה, כי לילה הצליחה פעם לחזות גירושין. היא אמרה לבעלה "לדעתי בקרוב אתה תהיה גרוש" ובאמת עזבה אותו למחרת בבוקר. הכלל השני הוא מהרפואה, וכבר הרופא היווני היפוקריטיס ניסח אותו: גם המוות הצפוי ביותר מגיע בהפתעה גמורה. וכל מי שאי פעם המתין ביציאה מהוספיס כלשהו ושמע את הרופאים מספרים לו שנשארו לנו רק 24 שעות, וכדאי לקרוא למשפחה, ולהחזיר את הילד מהטיול בדרום אמריקה כי או-טוטו זה נגמר ואין מה לעשות רק להתפלל לנס, וגם זה לא יעזור, רק בשביל לגלות שסבתא נדבקת לחיים לעוד שנתיים וחצי של קומה - יודע שאין שום דרך לחזות את המוות של אף אחד שלא דורסת אותו ברגע זה משאית.

חשוב להבהיר שוב לפלסטינים: אנחנו לא הרעלנו אותו. ממש לא. אבל יכול מאוד להיות שאת הסרטן הוא חטף מ-35 מיקרופונים, 43 מכשירי הקלטה ו-300 מקלטי רדיו שהושתלו סביב המיטה שלו במוקטעה. לעזאזל, רמת קרינת הרדיו סביבו היתה גבוהה יותר מזאת שנמדדת בתחנת ממסר איזורית של בזק.

יאסר ימות בסוף, זה ברור, כנראה מתישהו לפני 2010 או מקסימום 2020, והוא יאבק עד השנייה האחרונה עם בן לאדן על התואר הטרוריסט הגדול בכל הזמנים, כשהוא לוקח בהליכה את תואר המתלבש הגרוע ביותר בהיסטוריה האנושית. הכובע המגוחך הזה על הפיג'אמה הירוקה הוכיח שלבן אדם יש טאץ' אופנתי גם על סף המוות, אפילו אודטה עמדה בסלון ומחאה כפיים. "גם אני", היא אמרה, "לא התלבשתי כל כך גרוע מעולם", הורידה וילון מהקיר, התעטפה בו ויצאה לצילומי התוכנית שלה.

אני הופתעתי יותר מכל לקרוא בעיתון שאשתו של הראיס סוהא הצטרפה אליו למסע האחרון של חייו, ובתו בת התשע זאווא הוזעקה אף היא ממקום מושבה בטוניס. זוהי משפחה מיוחדת, משפחת ערפאת. נשאלת השאלה האם גם במערכת משפחתית כזאת נשמרים הכללים הקבועים של זוגיות והורות?

הבעיות, אוהבת להגיד סוהא, התחילו במסיבת הרווקים. ערפאת ביקש מהחברים לחגוג כמו שצריך, לחזור לימים שהוא היה רווק צעיר בקהיר, ולעשות מאמץ להרים את מועדון הבורסה לשמיים, אבל לצערם המאבטח בכניסה היה עירני ותפס את המתאבד שהם שלחו לשם. במקום זה הם חגגו בסלון של סוהא, ג'בריל רג'וב הדליק את דגל ישראל, ומוחמד דחלן גלגל בתוכו משת"פ מרמאללה ואת שני הילדים שלו. סוהא היתה צריכה לנקות את שרידי הדגל, ובמשך שעה ארוכה לנסות לגרד את הטרנינג האדום של המשת"פ שנדבק לה לספות.

אבל זה לא נגמר שם. המודיעין הישראלי הקליט את הטרוניות של סוהא מהימים הראשונים שלהם ביחד: "למה כשאתה מתקלח, אתה לא יכול להיות בן אדם ולהוריד את חגורת הנפץ שלך בכניסה ולשים על המתלה? אני צריכה לאסוף את הרימונים שלך אחריך? ולמה אתה חייב להביא את העבודה הביתה?". "איפה, איפה את רוצה שאני אחביא את רוצחי גנדי?" היה הראיס צועק לה מהצד.

החברים מספרים שהשגרה הרגה אותם. "איפה הימים שהיית רומנטי?" סוהא היתה שואלת, "איפה הימים שהיית שולח לי SMS תפתחי CNN האוטובוס הזה הוא בשבילך". ויאסר עצמו חש גם הוא את טעמם הקר של חיי הנישואין. במיטה הדברים לא זרמו כבעבר. למעשה המקום היחידי שיאסר קיים בו את ההודנא היה עם סוהא במיטה. בלילות הוא היה נזכר במשפט הראשון שאמרה לו כשפגשה אותו: "זאת חגורת נפץ, או שאתה סתם שמח לראות אותי?" ערפאת מאד כעס עליה, כי היא הרסה לו את הפיגוע בבית של ביילין, אבל אחר כך הם השלימו והוא נתן לה להתקשר לפצצה ולהפעיל אותה.

כמו כל בעל, גם ערפאת שנא את אמא של סוהא. בשיחות טאבה זה הוביל לאחד הויתורים שלו. הוא צוטט אומר: "עשרה מיליון פליטים יחזרו לחיפה ותל אביב, חוץ מאמא של סוהא! היא נשארת ברומא, והיא תשתה את המים של ים המלח במסגרת ההסכם! זה תנאי שלי, ואל תתווכחו איתי, כי אני אתחיל עוד אינתיפאדה".

סוהא תמיד רצתה לחנך את זאווא בסגנון הקלאסי. היא התנגדה לשם שערפאת בחר לה, שם שהיה ראשי תיבות של חמשת חשבונות הבנק הרדומים שלו בשוויץ. "זאת הדרך שלי לזכור" הוא ניסה להסביר לה. "איך אתה יכול לשכוח את חשבונות הבנק שלך". שאלה סוהא. "לא הבנת, יא מלעונה, זאת הדרך שלי לזכור את השם של הילדה".

הם היו חלוקים בגישה שלהם לחשיפת הילדה לאלימות. כמו כולנו גם סוהא רצתה להעביר תחנה כששידרו פיגוע בטלוויזיה. "אי דונט וונט דה קיד טו סי דט", היא אמרה לבעלה באנגלית כי לא רצתה שהילדה ורוצחי זאבי יבינו. אבל ערפאת היה צועק על סוהא. "תשאירי. הילדה צריכה לדעת ממה אבא עושה את הכסף".

כשחושבים על זה, לילדה הקטנה עדיף שאבא ימות כבר. איך היא תוכל לצאת עם בחורים צעירים כשתגיע לגיל המתאים. החבר'ה יחששו מהקשר. איך נפרדים מזאווא ערפאת אם זה לא הולך? מה אומרים לה? "זה לא את זה אני?" ומה היא תענה? "זה לא אני זה גדודי אל אקצא, אבא שלח אותם והם בדרך אליך?".

ומילה אחרונה לשמאל הרדיקלי. בימים האחרונים מדי פעם הופיעו הספדי געגוע של שמאלנים שונים מעריצי עראפת. אב שכול, אורי אבנרי, וכל מיני אנשים שהתאהבו בגבר האורינטאלי האותנטי בפגישות שונות במקומות מסתור במהלך 30 השנים האחרונות.

אבל בסופו של יום, הקריירה של עראפת התבססה בעיקר על רצח פלשתינאים שהיו חלוקים איתו אידיאולוגית, ולא קיבלו את התפיסה הפוליטית שלו של עקרון החלוקה, שאמר שהוא צריך לקבל עשרים וחמישה אחוזים מכל מכירות המלט בגדה; שליפת אקדחים על עמיתים להנהגה; והחשוב מכל, השקעת שעות עבודה בלתי נגמרת לתחביבו האהוב, צייד יהודים. נדמה שאפילו בפלסטין לא נמצאו כאלו שיספידו אותו כמו כמה מאנשי השמאל שלנו.

בלוויה של הראיס כשכל המנהיגים הפלשתינאים יקפידו להגיע ולוודא שהמנוח באמת נמצא בארון הרוטט, הם יתנו לאורי אבנרי לשפוך את המחמאות שלו על המנוח. כשהוא יגיע לחלק שבו יתאר את טוב הלב של המנהיג המת, הם יהנהנו לעצמם באי אמון, ויגידו "מה עובר על הלבקן הזה, איזה סם הזיה השב"כ שם לו בוויסקי?".