קנאת פין

אל התקליט של סיימון פין (Finn) ניגשתי בסקפטיות מסוימת (ככה זה עם הגל הפסיכוטי והבלתי אחיד ברמתו של ההוצאות החדשות), אך הוא העמיד אותי במקומי תכף ומיד, מעך את הלב ועיסה את הגולגולת במקומות הנכונים כבר בהאזנה ראשונה. פין הבריטי הוא עוד כשרון טבעי שלא מצא את מקומו בקבוצה הבוגרת. אחד שהיה לו את זה בגדול בנערותו, אך התנהלות נונשלנטית, חוסר מזל עם חברות תקליטים ותביעות משפטיות פתטיות שלחו אותו לנדוד עד קנדה הקפואה, שם החליף נשים בפרהסיה וניסה את כוחו בחקלאות אורגנית ובשלל עבודות חסרות ברק אחרות.

לפני כמה חודשים החליט דייוויד טיבט, מעריץ אובססיבי של פין ומנהיג ההרכב הגותי-תעשייתי המשפיע Current-93, לעשות מעשה. לאחר שנים של התכתבויות הזמין טיבט את יקירו לביקור של חודש בביתו בלונדון. בין כוס תה אחת לשניה הינדסו השניים את הוצאתו המחודשת של האלבום. כאשר מאזינים ל"Pass the Distance" מבינים היטב מנין הגיעה הנחישות של טיבט להוציא את האלבום העלום. מסתבר שאת סגנון השירה שלו הוא שאב ישירות מפין. ההגשה התיאטרלית, מתיחת ההברות והשאגות הטרופות הושאלו מבית-הספר לאמוציות של הבריטי הגולה.

האלבום הוקלט בלונדון ב-1970, עם פול בורל ודייוויד טופ, אז מוזיקאי צעיר והיום עורך אוספים, סופר ועיתונאי מוזיקה מוערך ("The Wire"). טופ מנגן פה על כלים רבים ומגוונים (כינור, חליל צד, הרמוניום, אקורדיון, מנדולינה, גיטרה), ומחפה על חוסר הניסיון שלו בדמיון עשיר ובסקרנות טהורה שמעניקה לאלבום פן מינימליסטי שנתמך בעיבודים כאוטיים אך אחראיים. אלה משרתים היטב את הבערה הווקאלית המשתוללת בגרונו של פין (מעבר להשפעתו על טיבט, הוא היה לבטח מקור השראה למספר ניכר של אמני פולק חופשי עכשוויים). פין והחבורה נעים בין מצבי רוח שונים וקיצוניים; רגע אחד הם מלווים במלנכוליה מתקתקה את השלכת ואת הגלים (סטייל דונובן), ושנייה אחרי הם יוצאים לצוד ולבתר את עוולות העולם (בדריכות שלא היתה מביישת את בוב דילן ואת פיל אוקס). המתח הזה מוליד תקליט מאתגר ומלא תעוזה, כזה שנשען על מסורת הפולק משני קצות האוקיאנוס, אך משכיל לטלטל אותה ללא מורא ולעמת את הצלילים השלווים עם אלמנטים של מוזיקה הודית ובלוז, ועם פריטות גיטרה זועפות שנשמעות כמו סוג של נויז אקוסטי. לאמץ, ובחום.

סיימון פין, "Pass the Distance" (יבוא, Durtro/Jnana)