וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דיוויד המלך

5.11.2004 / 11:31

יאיר לוי שוחח עם דיוויד טופ - תיאורטיקן, מבקר, מוזיקאי רבגוני והמתעד הנאמן ביותר של המוזיקה בת-זמננו

"עכשיו הם נושמים אוויר, מהדהדים לתוך מרחב דמיוני, מעלים באוב תרחישים קולנועיים. 'טראנס-יורופ-אקספרס' למאה ה-21, 'אאניפה' רועם על החריץ הנעול של המחט העצומה, לעד תקוע בתעלה המפוצלת של מבוי הוויניל הסתום, שואב שיירי צופרים וסירנות לתוך שובל האוויר המתערבל". (דייוויד טופ, "Haunted Weather", עמ' 242)

האם M.Mayer עושה מיקרו-האוס או מינימל-טכנו? האם ההבדלים בין סלואו-קור לסאד-קור מצדיקים את הפיצול ביניהם? המוזיקה, יותר מכל תחום תרבות אחר, עברה התמקצעות מואצת עד כדי כך שמי שאיבד קשר עם העולם הזה לכמה שנים לא יוכל למצוא בו את הידיים ואת הרגליים. אבל האם ההגדרות הז'אנריסטיות תופסות את המהות? דייוויד טופ, אחד התיאורטיקנים הבולטים והמרתקים של המוזיקה בת-זמננו, מפיק תובנות מרחיקות ראות בלי להזדקק להגדרות המדקדקות בקוצו של יו"ד של תת-ז'אנר. טופ - מבקר מוזיקה מוכר ומוערך (בעיקר עבור "The Wire" אבל גם ב"Face", "Spin", "GQ", "Guardian-Observer" ועוד), מחברם של ארבעה ספרים שעוסקים בתיאוריה ובביקורת של המוזיקה, ואמן רב-גוני ומרתק - חודר למרכז העצבים של המוזיקה באמצעים הקונבנציונליים ביותר: הוא פשוט מתאר את מה שהוא שומע.

"חמקמק ועמוס שכבות דחוסות של חומר ומשמעות, הסאונד קשה לתיאור. לכן כל-כך הרבה ביקורות מוזיקה נסוגות לכל מה שמקיף אותו - קונטקסט חברתי, פוליטיקה, מיסטיקה, ביוגרפיה, טרנדים, כסף, רכילות - ולא עוסקות בסאונד עצמו", כותב טופ בספרו החדש, "Haunted Weather" (הוצאת Serpents Tail, כמו כל ספריו). האם הוא חושב שזו מחלה של הכתיבה על מוזיקה בימינו? "קשה לדבר על סאונד, זה כמו לדבר על עננים", הוא מסביר בטלפון מביתו שבצפון לונדון. "כל ניסיון לתאר מה קורה מפחית משהו מעוצמת ההאזנה, ולכן כותבים על הצדדים הקונטקסטואליים של הסאונד. הבעיה היא שכתיבה כזאת כבר הפכה לרפלקס מותנה, ונדיר למצוא מישהו שמתמקד בסאונד עצמו. אני מנסה לכתוב על סאונד ועל המשמעות שלו בתהליך הקליטה החושית של מוזיקה".

בין אגואיזם לנפוטיזם

עמדתו של טופ עשויה להישמע יומרנית משהו, אלא שהוא מצליח לגבות את היומרה ולעמוד בעצמו בדרישות מודל הכתיבה שהוא מציג. יש לטופ כישרון נדיר להחיות במלים חוויות סאונד אישיות, ולעשות זאת באופן שגורם להן להדהד באוזני הקורא כאילו חווה אותן בעצמו. ואף שגודש האינפורמציה האדיר (האמנים, הכלים, המיצבים, המקומות, ההופעות, התמונות) עלול להעיק אם סופגים אותו במכה אחת, חוויית הקריאה בספר אינה מבקשת להיות דידקטית. טופ פורש בספריו עשרות ומאות נקודות ציון קוליות אישיות - soundmarks, בלשונו - שמתוכן אמור הקורא לאתר לעצמו עוגנים פרטיים, אנקדוטות או נקודות מבט שמדברות בשפה שלו. כשזה קורה, מתחדדות תובנות מפתיעות בעוצמתן על האופן שבו מתרחש תהליך ההאזנה. "האזנה היא חוויה אישית מאוד. התפיסה של כל אחד שונה במשהו", אומר טופ. "גם הכתיבה שלי היא בהכרח אישית. הכתיבה על מבנה פנימי של יצירה, על האלמנטים שממנה היא מורכבת, מציירת את התמונה שמתעוררת אצלי. אבל זה נותן לאנשים משהו להשוות מולו את ההתרשמות הסובייקטיבית שלהם, וזאת נקודת פתיחה.

"כתבתי ספר אחד מאוד לא אישי, 'Rap Attack' (תיאור רחב יריעה של התפתחות הראפ וההיפ-הופ באמריקה, שיצא כבר במהדורה שלישית; י.ל), וכשהגעתי לכתוב את 'Ocean of Sound' הבנתי שאני לא רוצה לכתוב היסטוריה קונבנציונלית של המוזיקה במאה העשרים. כמוזיקאי הייתי בבעיה: לכתוב על עצמי זה רעיון אגואיסטי; לכתוב על חברי המוזיקאים זה נפוטיזם. הפתרון היה לכתוב על חוויותי האישיות, וזה הפך לסיפור של מישהו מבפנים". סיפור אישי, אבל לא רק: ספריו של טופ מצליחים בדיוק משום שהם משתמשים באישי ובהיסטורי כדי לצייר תמונה גדולה יותר. כמו ספריו הקודמים (להוציא אולי "Rap Attack"), "Haunted Weather" מתהלך על התפר שבין ההיסטוריוגרפיה לפילוסופיה של המוזיקה, או של הסאונד. הטיפול המקיף בתופעות היסטוריות ובהתפתחות היסטורית של עולם הסאונד במאה העשרים לא עומד בפני עצמו. הוא לעולם משמש מצע להערות על טבע העבודה הקולית - היצירה שלה וההתמודדות איתה.

את "Haunted Weather" - כמו את "Ocean of Sound", שהוא במידה רבה המשכו הישיר - אפשר לכנות ספר על מוזיקה אלקטרונית. הידענות המופלגת של טופ חושפת את השורשים של רכיבי המוזיקה הזאת - כלים אנלוגיים, סמפול, תכנות, הקלטות שטח - שנתפסים היום כמובנים מאליהם מבחינת כל ילד עם מחשב חזק ומספיק סקרנות. אפשר גם לקרוא להם ספרים על אמביינט, אבל רק אם משתמשים במלה הזאת במובן הרחב שלה, הלא-מקצועי, המבקש לציין לא רק אושיות כבריאן אינו ו-ולדיסלב דיליי, אלא גם קולות של רהיטים מתפוקקים וצפלינים שחגים באוויר. בכתיבתו, טופ מגמיש מושגים כמו אמביינט ואלקטרוניקה כדי לחמוק מקטלוג ז'אנרי ולהגיע לתובנות - האמנותיות, התרבותיות, הפסיכולוגיות - המעניינות באמת.

קאט-אנד-פייסט

"בין קטעי האלקטרו-דאב ב'אאלטופירי' משובצים כמה שירים בטונים קצרים, המייצרים סצינות של ספיריטואליזם רדיופוני, של רכבות מתקרבות, מגברים שנעזבו בלי השגחה, מוזיקת ניו-אייג' אווירתית ששומעים כרישים באקוואריום בסוף היום, מכונות עם תכלית אזוטרית שמנסות לשווא להגיע לתפקוד אוטונומי במפעלים נטושים, או רגעי המתח הגדולים בסרטי מלחמה ישנים כשהצוללת מנסה לחמוק מזיהוי של המפציצים שמעליה". ("Haunted Weather", עמ' 144)

האם בכלל מעניין את טופ למתוח קו בין סאונד-ארט למוזיקה? "זו שאלה שמעסיקה הרבה אנשים, ולכן היא חשובה", הוא מסביר. "אפשר לזהות הבדלים בין השניים: מוזיקה, לטוב ולרע, תמיד תיחשב סוג של בידור, רדיקלית ככל שתהיה. לסאונד-ארט, לעומת זאת, אין קשר לבידור. זה כמעט מדע שעוסק באיך אנחנו מאזינים - והאופן שבו אנחנו מאזינים שונה מהאופן שבו אנחנו מצפים להתבדר. מבחינתי מדובר ברצף אחד, שעליו יש נקודות שונות שאנחנו קוראים להן רעש, סאונד, דממה ומוזיקה. הנקודות הללו נפרשות וחופפות לאורך הרצף. באופן אישי, לא חשוב לי להגדיר איפה כל יצירה נמצאת על הרצף הזה, אבל אני מבין שזה מעניין אנשים אחרים". ומה, מבחינתו, חשיבותו של המבנה? "זה משהו שאני חושב עליו הרבה, גם בהקשר של כתיבה וגם בהקשר של מוזיקה, אבל גם אימפרוביזציה היא חלק חשוב בכל מה שאני עושה. אני לא עובד על-פי שיטה, אלא מתחיל עם רעיון ונותן לו לקרות. אבל כשמשתמשים במחשב יש פחות מקום לאימפרוביזציה. במידה רבה יש בזה דיאלוג בין הכנה מוקדמת ובין אימפרוביזציה. העבודה עם מחשב מעמתת אותך כל הזמן עם שאלות של מבנה, כי אתה עובד עם תוכנה שיש לה ארכיטקטורה מסוימת ואתה חותר נגד זה, מחפש דרכים לערער אותה כדי לא להתחייב למבנים היצירתיים שאדריכלי התוכנה הגו".

המתח הקוטבי שבין אימפרוביזציה ותכנות מפרה חלקים נרחבים בכתיבתו של טופ, ומשתקף גם בקריירה המוזיקלית העשירה להדהים שלו. האיש התחיל כגיטריסט בלהקות פולק, בלוז ואר'-אנ'-בי בסיקסטיז, השתלב בתנועת ה-free improvisation שצמחה בבריטניה בשלהי אותו עשור סביב אנשים כמו ג'ון סטיבנס ודרק ביילי, ומאז הקליט אמביינט אוואנגרדי לבד ועם בריאן אינו, ג'ון זורן ומקס איסטלי - בין היתר. "אימפרוביזציה תמיד היתה חשובה לי, ולמדתי הרבה מאמני אימפרוביזציה מכל הסגנונות", הוא מודה. "גם הכתיבה שלי מושפעת מזה היום. הסגנון שלי הרבה יותר שוטף, מאולתר במידה מסוימת, אם כי ברור שאי-אפשר לאלתר לגמרי ספר. אני גם עובד הרבה בשיטה של קאט-אנד-פייסט, מערבב ומשלב אלמנטים שונים, וגם זה רלבנטי למוזיקה שלי, כמו גם לכתיבה. מעניין לראות שאימפרוביזציה היא אלמנט שחזר להיות מרכזי בכל מיני תחומים במוזיקה. הרבה יוצרים של מוזיקה אלקטרונית שבים להתעניין בזה, בעוד שבעבר זו היתה מוזיקה שהתעניינה בעיקר בליצור משהו מבוקר בתוך האולפן. היום, אימפרוביזציה ואלקטרוניקה הולכות יד ביד".

סיפור הנעליים והבוטלג

על אחד הפרויקטים שהשתתף בהם,"Pass the Distance" של סיימון פין - תקליט פולק פסיכדלי, שזכה עכשיו להוצאה מחודשת (ר' לינק לביקורת למטה) - יש לטופ סיפור משעשע. "זו היתה ההתנסות הראשונה שלי בהקלטה ממש", הוא נזכר. "סיימון פין חיפש אנשים שיעבדו איתו על אלבום חדש, ופנה אלי ואל פול באואל בעקבות ג'ם-סשן שעשינו במועדון קטן בלונדון. ניגנתי על הרבה כלים באלבום, ואפילו עיצבתי את העטיפה בהשראת פרסומת מוכרת לנעלי ילדים. כשחברת הנעליים ראתה את האלבום, היא התלוננה על השימוש בעיצוב שלה ומהר מאוד הלייבל נאלץ לגנוז את התקליט. התוצאה היתה שהוא הפך נדיר מאוד, ולמעשה נעלם. שלושים שנה אחר-כך, בשנת 2000, נסעתי ליפן, ולכל האנשים שפגשתי שם היה בוטלג של האלבום, וכולם אמרו לי שזה תקליט גדול בסצינת הפסיכדליה ביפן. הייתי המום. לא היה לי מושג שיש בוטלגים שלו, וודאי לא שזה סוג של תקליט קאלט", הוא צוחק. "הרי אנשים שנאו אותו כשהוא יצא, חשבו שהוא מטורף ובלתי ניתן לשמיעה. פתאום הסתבר לי שיש הרבה אנשים שדווקא אוהבים אותו. מיד קניתי לעצמי בוטלג אמריקאי. בהמשך דייוויד טיבט פנה אלי ואירגן את ההוצאה המחודשת".

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

יש לנו את הטכנולוגיה

"שלושים שנה אחר-כך, העתיד פשוט קרה: לא, כמובן, קרן לייזר של כורח המציאות; יותר כמו מקל עקמומי של הפתעות מזעזעות שבו אנחנו מכים את עצמנו על ההיבריס שלנו. מוזיקה חיה עדיין קיימת, וכך גם מטלות הבית ובישול, אך כולן מתייחסות למידה מסוימת של אוטומציה כמובנת מאליה... מוזיקאים רבים יושבים על הבמה כשבינם ובין הקהל שלהם יש רק מחשב נישא, קומפקטי, נייד ורב-עוצמה מעל לכל דמיון". ("Haunted Weather", עמ' 220)

טופ גם לא כובל את עצמו להגדרה זו או אחרת של המלה מוזיקה. הספר עוסק - במידה שווה של עניין - באמני סאונד מהמזרח הרחוק ובמוזיקאים כמו בריאן אינו, לי פרי וביורק. אפשר לקבל סחרחורת רק מרפרוף על רשימת השמות באינדקס, אבל טופ הוא האחרון שיעסוק בנ?יימדרופינג לשמו. אין לו כל שאיפה להוציא ספרים שיסקרו את הנעשה במרחב מוזיקלי זה או אחר. "אני לא מתיימר להיות מקיף או אובייקטיבי, ולא כותב על כל מה שקיים", הוא מודה. "יש דברים מסוימים שלא מעניינים אותי, ואני לא מסתיר את זה. הספרים שלי מבטאים את נקודת המבט שלי, את הפרספקטיבה שלי. ככה אני חושב ופועל בספירת הסאונד".

ובכל זאת, הכריכה האחורית של "Haunted Weather" מצהירה שהספר ממפה את הסאונד של המאה ה-21 כשם ש-"Ocean of Sound" מיפה את הסאונד של המאה העשרים. טופ צוחק כשהוא שומע את זה. "את זה לא אני כתבתי", הוא מסביר. טופ עצמו סבור שאין כל נקודת חיתוך מוזיקלית משמעותית בין שתי המאות. "מה שכן, המשבר החדש בתחום ההפצה הביא בשנים האחרונות גם להשלכות שליליות על התעשייה וגם להשלכות חיוביות עליה. אמנים רבים מרגישים שאין טעם לנסות להשיג חוזה, ומוציאים בעצמם את המוזיקה שלהם. עכשיו גם קיימת הטכנולוגיה שתאפשר להם לעשות את זה - מחשבים ניידים עם יכולת עיבוד ועם זיכרון שמאפשרים ליצור מוזיקה גם בבית וגם בזמן אמיתי, על הבמה". אבל טופ אפילו אינו מתיימר לנסות להעריך לאן כל העסק הזה הולך. "תמיד מסוכן לחזות את העתיד, בייחוד עכשיו, כשהכל משתנה כל-כך מהר. העתידולוגיה היא עיסוק לא הגיוני. היא תמיד פועלת מתוך עמדה מבודדת, מנסה לצפות מה יקרה על סמך מה שקיים. אבל אי-אפשר לדעת מה יקרה, למשל, כשיגיע דור חדש עם סדר עדיפויות שונה לחלוטין, או טכנולוגיה שתטרוף את הקלפים. וזה נכון היום יותר מתמיד. הכל יכול לקרות, מערך ההפצה יכול להשתנות באופן דרסטי; האינטרנט יכול לקרוס תחת כובד משקלו ויצטרכו לבנות אותו בדרך שונה. אין לדעת".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully