פלוק פותח חזית

בערך פעם בשנה, בעיקר בשנות התשעים, יוצא לאקרנים סרט הדן בבעיה הקיומית. לז'אנר הזה, שהולך ומגדיר את עצמו עם השנים, שייכים סרטים כמו "גרנד קניון", "עירום" (של מייק לי - אולי הסרט המוצלח ביותר בקטגוריה), "אושר", "וונדרלנד", "מגנוליה" ורבים אחרים. מדובר בסרטים שעוסקים במקומו של הפרט חסר האונים בעולם. בבדידות. בחלומות מנופצים ובחוסר החשיבות שבקיום. בחדרי החדרים המעיקים של בעל החיים היחיד בעולם המודע לעצם קיומו המוגבל.

ההחלטה לביים סרט מהקבוצה הזאת, שכוללת גם אינספור כשלונות מביכים, דומה בהחלט להימור גבוה, ממש על הפרס הגדול – בקלות יכול הסרט הזה להצטרף לאותם כשלונות מביכים, מלאי אמרות זן ומשפטי סרק, המתקשים לגרד אפילו את קצותיה של הבעיה האנושית. אבל אם יצלח המבצע, סביר להניח שההישגים יהיו הן בביקורת, הן בקופות, ובשילוב מעט מזל, גם בשלל האקדמיות והפסטיבלים של העולם.

שלא תהיה לכם טעות, ולמרות תגובות וביקורות רבות שנכתבו על הסרט (אפילו באתר האינטרנט הפופולרי IMDB מפנים את הגולשים שאהבו את הסרט ל"אקסטזי", קומדיית הסמים הבריטית שיצאה כאן השנה), "רקוויאם לחלום" – סרט נורא ואיום לדעתי – הוא לא סרט על סמים. זה סרט ששייך לקטגוריה הקיומית שנזכרה בפיסקה הראשונה. הרבה יותר משהוא עוסק בהתמכרות, בשטיפה הטלוויזיונית, בשאיפה לפרסום ולהצלחה ובסמים, הוא עוסק באומללות האנושית. שמו המפוצץ והמתיימר מעיד על כך. אינספור דיאלוגים חשופים מעידים על כך. כל דמותה השטוחה של האם מעידה על כך. החלומות המנופצים, הרודפים את הסרט, מעידים על כך. חשוב להדגיש - למרות שכל הסרט עוסק בהקשרים שונים של שימוש בסמים, זה אינו סרט ג'נקיז נוגה, ואולי חבל שכך. לא. "רקוויאם לחלום" הוא סרט המנסה לדבר על משהו כלל אנושי. כך צריך לשפוט אותו, ודווקא בגלל החיבור השגוי לחלוטין הזה, זה גם סרט כל כך לא טוב.

בסרטו המשמעותי השני יוצא דארן ארונופסקי ("פאי") להרפתקת הג'קפוט אותה תיארתי למעלה, בדמות עיבוד קולנועי לרומן של הוברט סלבי ג'וניור, סופר אמריקאי מוערך ונודע. העלילה פשוטה: צפו בהדרדרות חסרת המעצורים של הארי, נרקומן בעל שאיפות התעשרות, אמו הבודדה והנרקומנית בדרכה שלה (אוכל, טלוויזיה ומאוחר יותר ספידים), חברתו הנרקומנית שחולמת להפוך למעצבת אופנה, וחברו… הנרקומן. כולם נרקומנים, לכולם חלומות ושאיפות, וכולם רק ממשיכים להדרדר.

בהעמידו את הסרט – העמוס, כאמור, באיתותים רפלקטיביים (וצפויים וחלולים ומועתקים) על הקיום - על בסיס ההירואין (דידקטיות או לא דידקטיות – אפילו ד"ר בן דב בכבודו ובעצמו יגיד לכם שמדובר בדרך המלך לאומללות ולמוות) שולל ארונופסקי את כל הטעון כל כך בבעייתיות שבחלומות המתנפצים, הבדידות וחוסר המשמעות של כולנו: העובדה שכל אלה קיימים אצל כל אחד, גם כאלה שמעולם לא לקחו לריאות. בצעד טיפשי מחבר ארונופסקי את הנרקומניות עם כל הבעיות הללו, עובדה ההופכת את כל הסרט לטריוויאלי וחסר זכות קיום - הרי ברור כשמש שנרקומנים סובלים. שחלומותיהם מתנפצים. בשביל זה יש את פישביין.

קל מאוד להיכנע לאסתטיקה והקצב המדהימים של ארונופסקי (בכל הנוגע לעריכה וטיפול בתמונה, מדובר בכל זאת במוצר מבריק. ארונופסקי רוקח בהצלחה קצת "טריינספוטינג", קצת גאי ריצ'י, וקצת דייוויד לינץ' למתכון ויזואלי שבהחלט שווה לזכור, ובוודאי היה זוכה ליחס משמעותי יותר, אם לא היה חובר לכזה סרט מזויע), להזדעזע מהסיקוונס הדוחה באמת שמסיים את הסרט הזה ולהאמין כי מדובר בסרט "ענק". אלא שמתחת לאלה תמצאו סרט חלש, ריקני וצפוי. סרט עם דיאלוגים בגרוש, גיבורים פלקטיים שלא מתפתחים ובעיקר דיכאון לא ממש מוצדק. אפילו לא בצחוק.