לא טוב לי כבד

אחרי שלושה פרקים מהעונה השלישית של "הבורגנים" הלכתי לחדר הסמוך ותליתי את עצמי. בשביל מה לחיות, בשביל מה? למה זה טוב? בין כה בעלי לעתיד יבגוד בי, או שאני אבגוד בו, או שלא אתחתן לעולם ואכנס להריון מהגרוש ההוא ששונא את גרושתו, ומזיין דוגמניות ואדם ברוך בא אליו בחלום. בין כה יפטרו אותנו, נשרת בשטחים ונרגיש נאצים, והילדה שלנו תשחק באקדח שקנינו מרוב פחד. לכלום לא יהיה טעם. לסיגריות שגנבנו מהפלסטינים כאילו שהם איזה סניף דיוטי פרי לא יהיה טעם, לזיונים שלנו עם החברים של החברים שלנו לא יהיה טעם, למיץ תפוזים שנשתה למען בריאות העובר שאנו נושאות כתוצאה מזיון חסר טעם עם ההוא ששוכב עם דוגמניות לא יהיה טעם, ואפילו לדברים שאתגר קרת יגיד בספרייה לפני ההרצאה לא יהיה טעם. כי הכל חרא. הכל חרא בעולמם של "הבורגנים". וקשה, קשה להיות אדם טוב במדינת ישראל של "הבורגנים", מדינה שבה כל אמירה משמעותית נתקלת ב"כן, אה?" האגבי.

מה לא קשה בישראל של "הבורגנים"? לא קשה לעשות טלוויזיה "נוקבת", כי המציאות מספקת חומרים ובשפע, וכל מה שצריך זה להחזיק מולה מראה. ואולי זה הזמן לדון בכך שאמנות שמחזיקה מראה, היא קצת אובר-רייטד, או לפחות אמנות שרק מחזיקה מראה. "הבורגנים" לא מציעה לנו פרשנות למציאות, היא לא מציעה מבט אחר על היומיום שלנו, כזה שמעורר למחשבה, היא מציגה את המציאות כמו שהיא. או לפחות כמו שהיא בעיתונים, כמו שהיא בחדשות בכתבה על מחסום ארז, בכתבה ב"הארץ" על האבטלה, מעין דיווח עיתונאי מומחז על ידי שחקנים.

נכון, הדיאלוגים מצוינים, מדויקים ושנונים. לפעמים מתחכמים מדי ("אני חייב לחרבן" אומר ישראל ומיד "מחרבן" שטף מילולי על השירות בשטחים ומחרבן ת'מצב רוח; וכעבור כמה דקות מבקש שיוני ודליה לא יעשו כבד כשהם מזמינים את כולם לעל האש, כי "לא טוב לי כבד, עושה לי לא טוב", כמטאפורה בגרוש לחוסר יכולתו להתמודד עם חוויות המילואים), אבל בסך הכל הכתיבה מצוינת, המשחק מצוין, הליהוק, הצילום שתופס (בעיקר בפתיח) את האור הישראלי חסר החמלה שבו נראה בבירור כל החרא הישראלי. סדרה טובה "הבורגנים", אבל למה לנו את זה? הרי יש לנו את המציאות, ועם כל הכבוד לתמונה הקשה שמשרטטת "הבורגנים", המציאות עדיין גרועה ממנה.

ומה בכל זאת ההבדל? שהמציאות, יחד עם זה שהיא באמת איומה, באמת מייאשת ומדכאת, הרי שלא כולה חרא. במציאות יש גם את "בצלם" ואת "מחסום watch", יש הפתעות כמו שרון שמתעקש להתנתק מעזה, ויש מי שיש לו אהבה אמיתית, בן או בת זוג נאמנים שמחבקים אותו, חברים וחברות שממש שומעים את מה שאתה אומר, משפחה. במציאות יש אמפתיה, יש תקשורת, יש תקווה. ולפיכך, במציאות הקשה שלנו, עדיין כדאי יותר לצרוך את המציאות על פני "הבורגנים" חסרת החמלה, ובמידה רבה גם חסרת האמירה - אלא אם כן "הכל חרא" היא אמירה משמעותית בעיניכם.

"כן, אה?".


"הבורגנים", ערוץ 2, יום א' (הלילה) 22:15