"הביוגרפיה של בן" הוא סרטו החדש של דן וולמן, יוצר וותיק, ואת מה שיש לפוחזת טרייה כמוני לומר עליו, אני מתכוונת לומר בעדינות ובכבוד הראוי. את הסרט הזה לא אהבתי. בכלל. הסיבות לכך רבות. אמנה את כולן מיד, אבל הסיבה הראשונה והעיקרית היא נסיבתית; הקולנוע בישראל טיפס בשנים האחרונות שלב שלם במעלה סולם המקצועיות. רמת אנשי המקצוע עלתה פלאים. אנשים למדו לצלם, לערוך, לביים, וגם לכתוב. התוצאות של עליית המדרגה הזאת הן יצירות מקסימות כמו "האסונות של נינה" (שבי גביזון), "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן), "מדורת השבט" (יוסף סידר), "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (רענן אלכסנדרוביץ') ועוד סרטים שקצרה היריעה מלהכיל, ושגם אם לא ממש אהבתם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשהו בקולנוע הישראלי נראה ומרגיש הרבה יותר טוב. "הביוגרפיה של בן" לא עומד בסטנדרטים החדשים והמשמחים של היצירה המקומית.
הסיפור של "הביוגרפיה של בן" מעט ביזארי, אבל לא חסר חן: בן (גל זייד) הוא מנהל חשבונות עם בעיה נפשית שגורמת לו ללבוש כפפות גם בקיץ ולהקיש על כל דלת אפשרית כולל זאת של המקרר, כדי לא להפריע לפרטיות של אף אחד. ביום בו נערכת ההלוויה של אבא שלו, הוא פוגש את תמר (גני תמיר), שמפתחת כלפיו סקרנות לא מוסברת ולוקחת אותו לבית קפה, שם הוא מגולל לפניה את סיפור ילדותו הטראומטי, ובעצם את הבשר של הסרט כולו. ילדותו האומללה של בן מורכבת מזוג הורים עליהם אומר הגיבור: "אימא ואבא שלי לא רצו ילדים. הם עשו הכל כדי שלא אוולד. אני לא לוקח את זה באופן אישי, הם הרי לא הכירו אותי אז", כך שאתם יכולים להבין שדרכו אל הבגרות הייתה רצופה מכשולים הוריים כאלה ואחרים.
לא טוב היות הבמאי לבדו, או או
דן וולמן כתב את התסריט, ביים ואפילו הפיק. בבליל העשייה הזאת, כל הפונקציות מהן מורכב סרט טוב, נפגמו לטעמי. כי מהביוגרפיה המטורפת של בן, תסריטאי מקצועי שכל מעייניו נתונים לכתיבה בלבד, יכול היה לעשות מטעמים קולנועיים. דן וולמן, כאמור, בחר לעשות הכל לבד. התוצאה, לצערי, היא תסריט לא מעניין, עם יותר מדי דיאלוגים, חזרות רבות על אותו רעיון, המון רגעים מתים ומעט מאד אופציות להזדהות עם הדמויות.
וכשהתסריט לוקה, הסימפטום השני בשרשרת הוא בדרך כלל איכות המשחק. גל זייד, שחקן טוב, נותן כאן תפקיד שמתחיל הזוי, ממשיך לא ברור ונגמר לא אמין. לגני תמיר, שזהו תפקידה הראשון על המסך הגדול, לא הייתה אפילו את הפריבילגיה של זייד, שקיבל לפחות צללית של דמות לשחק. היא לא קיבלה כלום. מעבר להיותה אישה ואם, אנחנו בעצם לא יודעים עליה שום דבר, והדמות שלה נשארת שטוחה כמו פלקט מההתחלה ועד הסוף. ההורים של בן, מרים (אביגיל אריאלי) ובנימין (שרון אלכסנדר) הם זוג תמוה, אוקיי, אבל גם המניעים שלהם אינם ברורים כלל, ואין אף רמז להתנהגות הלא נורמלית שלהם כלפי ילדם היחיד, מלבד העובדה שהם מרוכזים במקצועות שלהם (פסיכולוג ומרצה-חוקרת) ואוהבים אמנות. התוצאה: חוסר אמינות ובעיה להזדהות. ואולי זאת כוונת המשורר; העולם של דן וולמן קר ומנוכר. במשפחה של בן אין אהבה, ואין סיבה לאהוב. יש רק הגיון קפוא שמביא שני בני זוג לגדל ילד אל תוך ניסוי מדעי נורא. ברור שלוולמן יש מה להגיד על טראומות, על הורות, על חוויות ילדות מכוננות ועל אי כשירות של אנשים לגדל ילדים. לכן כל כך חבל שהתסריט הסופי לא עבר עריכה מסיבית.
אולי בפעם הבאה
עורך תסריטים היה מזהה את התמה המרכזית של וולמן, ומזקק מהתסריט הזה את מה שיש ליוצר לומר. הוא היה מקצץ ומדלל את הדיאלוגים ואולי בונה סיפור מסגרת אחר. הוא היה משאיר את דן וולמן עם תסריט מדויק, ובשורה התחתונה, הוא היה מקפיץ את "הביוגרפיה של בן" לדרגה של סרט טוב.
זה לא קרה. יכול להיות שלוולמן יש את השיקולים שלו, אבל בכסף שהושקע ב"הביוגרפיה של בן" יכול היה לביים סרט מוצלח בהרבה. אני לא יודעת מה הניע את גלגלי העגלה שלו, ואני מקווה שבפעם הבאה יסיק שועל הקולנוע הוותיק את המסקנות, ויפתח לנו פתח אמיתי אל תוך הדברים המעניינים שיש לו להגיד. ממש כואבת לי הבטן לומר זאת על דן וולמן, אבל מכל בחינה שהיא, "הביוגרפיה של בן" הוא פשוט סרט לא טוב.
"הביוגרפיה של בן", דן וולמן