הסימפוניה הגמורה

אוסף הסינגלים החדש של טראוויס מרגיש יותר כמו רקוויאם מסיכום ביניים. יש בו סינגל חדש שנשמע כמו קאבר לאיזו בלדה שלא תבחרו של בראיין אדמס, והוא מגיע אחרי אלבום שבו איבדו כיוון. בעולם שבו קיימות להקות כמו קין וקולדפליי, החברים הכי טובים של הרדיו שלך, זה מרגיש מיותר מאי פעם. אבל בכל זאת, אם זה הזמן לסכם, צריך שלפחות יהיה מה. ואצל טראוויס לא ברור אם יש.

הקריירה של טראוויס החלה עם סינגל ראשון בשם "All I Want To Do Is Rock", אבל המשיכה עם המנוני פופ מלטפים על חטאים, משקעים ועצים מתנענעים, שסבלו מפערים חדים באיכות. פראן הילי כתב במהלך השנים כמה שירים מצוינים, אבל עשה רק אלבום טוב אחד – "The Man Who", אלבום שלא מעט מהקרדיט שלו צריך להינתן למפיק, נייג'ל גודריץ', שלא רק סידר בו הפקה מלטפת, אלא הוריד את הילי מהפוזה של הרוקר, וגילה לו את האני האמיתי שלו כזמר בלדות. באלבום מספר 3 שהיה חלש יותר, גודריץ' עוד היה שם כדי לעזור, אך באלבום מספר 4 הוא כבר עזב. הוא הרגיש שאין להם מספיק שירים טובים, מה שהתברר כנכון.

אוסף הסינגלים שיוצא כעת מכיל בעיקר את הרגעים יפים. רגעים שבהם פראן הילי בשיאו, והמלודיות הקליטות שלו מתמזגות עם ההפקה של גודריץ', והופכות למשהו שלא משאיר לך סיכוי. יש כאן את "Writing To Reach You", "Driftwood" ואת "Turn". את המגה להיטים "Why Does It Always Rain On Me?", ו-"Sing" שפרנסו שעות רבות בגלגל"צ, אך גם שירים בינוניים כמו "Love Will Come Through" והסינגל החדש "The Distance". למעריצים של טראוויס יהיה האוסף מיותר. לאנשים שאין להם אף אלבום של טראוויס בבית, והיו רוצים שיהיה להם אחד, עדיף לקנות את "The Man Who". למי שעדיין בעניין של להקות שכותבות פופ מדבק, עדיף לבדוק את קין. או למצוא לעצמו חיים.

טראוויס, "Singles" (אן.אם. סי)

האוסף החדש של הוורב שווה הרבה יותר מזה של טראוויס. לא רק בגלל שהשירים של טראוויס פועלים על עיקרון של סיפוק מיידי ומתפוגגים במהירות, ולא רק בגלל שהוורב היא להקה יותר מעניינת, אלא מפני שאתם מכירים ככל הנראה רק אלבום אחד שלהם, והייתם רוצים להכיר יותר. מפני שלוורב לא היה מזל, וההצלחה לא באה להם בקלות, וכשהיא באה הם היו צריכים לעזוב. מפני שמדובר בטרגדיה.

הוורב הוציאו אלבום בכורה מוצלח שהיה להיט בקרב קהל האינדי הבריטי, המשיכו באלבום שני, "A Northern Soul" שביסס את שמם, ואז התפרקו. ואז קמו מחדש, הצליחו מאוד עם "Urban Hymns" ושוב התפרקו. וגם כשהצליחו, והיה להם מגה להיט בשם "Bittersweet Symphony", התברר שהם לא יכולים לראות אגורה מתגמולי הענק שלו, בגלל שלא טרחו לסגור עסקה טובה עם המנהלים של הרולינג סטונס, שכתבו את השיר המקורי עליו מסתמך סמפול הכינורות המפורסם. אם נוסיף לזה קריירות סולו מדשדשות, נקבל את המילה חוסר ואת המילה מזל כתובים זה לצד זה בשמיים.

ולמרות זאת, מוזיקלית, לוורב היה את זה. בין השנים 92'-98' הם כתבו הרבה מאוד שירים פומפוזיים וגדולים מהחיים, לצד בלדות שכשיצאו מהגרון של ריצ'ארד אשקרופט גרמו לך לרצות למות, אך תמיד הגיעו עם תוספת של רכות שהפכה את הכל לנגיש. היו להם שירים כמו "The Drugs Don't Work", "סונט" ו-"This Is Music". שירים שאחריהם הכריז נואל גאלגר ש"הוורב היא אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה", ולכו תתווכחו עם נואל. ומעבר לזה, קטעים כמו "מונטה קרלו", שאנו מגלים בפעם הראשונה, ומוכיחים שגם במגירה הסתתרו כמה אייסים. כעת, כשהכל מגיע באוסף שמורכב מ-12 שירים שאת רובם הגדול אתם בכלל לא מכירים, אבל הייתם רוצים להכיר, זהו עסק הוגן למדי.

הוורב, "This Is Music: The Singles '92-'98" (הליקון)

כמו הוורב, גם מאניק סטריט פריצ'רס החלו כלהקת אינדי והפכו למכונת להיטים. ההבדל הגדול בין שתי הלהקות, הוא שהמאניקס לא התפרקו. הם פשוט הפכו מלהקה שלא ידעת למה לצפות ממנה, לכזו שלא היה איכפת לך אם הייתה מתרסקת בתאונת מטוס. זה לא אומר שאין להם כרגע שירים טובים, כי יש להם כמה. זה רק אומר שזה כבר לא מרגש כמו פעם. שלמרות שמדובר באלבום מוצלח יותר מהאלבום הקודם שלהם, שחוץ מסינגל ראשון טוב, היה כמעט וריק מתוכן, זה לא יותר מאלבום בינוני. לא רע בשביל להקה בת 15, אבל רחוק מאוד מהיום שבו היו בני 23.

מאניק סטריט פריצ'רס, "Lifeblood" (אן.אם.סי)