"לא אהבתי את הטורים שלך ב'דרושים כותבים'", אומרת סילבי כשאנחנו יושבים בסלון שלי ומסניפים טיפקס. "אחושילינג ירית לעצמך ברגל עם הקטע של המאוורר". "וואלה, לא יודעת מה יש לכולם מהקטע של המאוורר", אמרתי. "זה באמת היה כל כך נורא? היו לי אולי איזה שעתיים לרשום את הביקורת, וכולם יודעים שלהפליץ מול המאוורר זה תחביב ישן שלי. סתם, שילבתי. מה יכול להיות. יום אחרי זה אני יוצאת החוצה ואנשים צועקים לי 'הלו! את עם המאוורר! תני לחיות לחיות'. מה הסיפור של ספתאש'להם". "אח, הצדדים האפלים והמסריחים של התהילה", מהרהרת סילבי בקול. "לא נורא, גם לחיים בנאי זוכרים רק את אלברט פירות", מנחם ד"ר גרוס, שרוע בתחתוניו על הספה ומחטט לעצמו בין האצבעות של הרגליים. "העיקר שאנחנו יודעים שרות'קה היא הרבה יותר משיננית ווירדית, ושהיא מוצצת בחסד עליון".
מוצצת בחסד עליון? אמנם אמנם. הבחורה צריכה איזשהו תו-איכות. ועדיין אני מקבלת יותר התרעות מהבנק מאשר ביקורות חיוביות, והאנשים ברחוב עדיין מזכירים לי שהשרוכים שלי פתוחים, במקום לתת לי צ'פחות חברותיות ולהגיד לי שבאינטרנט אני נראית יותר שמנה. מה, לעשות לכם ילד? היום? לא, לא, אני עסוקה, תבואו אחר כך.
מוסף תרבות של גן יבנה
"דרושים כותבים" היא האקדמיה לצחוק, הגירסה הכתובה, ושלא יעבדו עליכם. יכול להיות שהאפרוחון אירני, אם כבר באקדמיה העגומה ההיא עסקינן, היה יוצא פחות פתטי לו הופיע בערב סטנד-אפ ספונטני בקאמל, למשל. אבל הוא בתחרות, והוא צריך להקיא חומרים חדשים כל שבוע, וכל העיניים עליו, מנתחים כל תנועה וכל שריר שזע בפנים. חובבניותו נחשפת לעיני-כל.
ככה גם בתחרות הזאת. כל מי שגדל בנעוריו העשוקים על מוספי תרבות ועיתוני-טלוויזיה צפונבוניים, יושב ומחרטט את אותן ביקורות שנונות לעייפה ובטוח שהוא שוס-עולם. גם אני. מה זאת אומרת? במיוחד אני. יום אחד נהיה אפילו הדה בושס, או אפילו שי גולדן, אם מותר לי לשאת את שמו לשווא. ואז נוכל להרשות לעצמנו להוריד הילוך. ולכתוב בנחת. ככה, קצב מתון, שני פסיקים, נקודה. שני פסיקים, נקודה. שנינות בקטנה, צעד תימני וחוזר חלילה. לא לשכוח דברי טעם, קודם כל. רצוי לכוון רחוק ומעורפל ברעיון הכללי, כדי ליצור את הרושם של איזה רעיון נשגב ומורכב. להגיד מילים כמו "דיכוטומיה" ולהביא אותה קצת בניים-דרופינג וביטויים בהיבריש.
האמת שאת כל הביקורות עד כה, עד ליבשושית והפלצנית שבהן, אפשר היה בכיף לראות מודפסות באיזה מוסף תרבות, וכולם היו קוראים ואומרים "וואלה", כי מה שמודפס בעיתון זה קדוש, אפילו שמנגבים עם זה את התחת למחרת. ועדיין קצת עצוב לי לחשוב שמעבר למסך יושב עיתונאי רציני, שנאמר, סתם עצר לראות על מה כל זה, מסתכל על הדם שירקנו פה ומגחך לעצמו: יא אללה, איזה צ'ונגים דביקים, בביטאון של גן-יבנה לא הייתי נותן להם לכתוב. את הזיעה שהם מגירים על המקלדת עם כל שורה אני יכול להריח עד לפה. שיתחילו לזרום קצת, המעפנים. איפה הימים שלא כל זיגוטה שהיה לה מה להגיד נהייתה לי מבקרת תרבות.
מדעי הרוח
אז מה, אחרי זה שואלים אותי מה נגמר עם המאוורר בקטע ההוא שכתבתי, ועם כל מיני פעולות מעיים לא חוקיות. איך שריל היתה אומרת, אול איי וואנה דו איז הב סאם פאן, ואלו, בין השאר, הדרכים שלי להנות כשאני כותבת. זה הכל. אם כבר זיגוטה, לפחות שיהיה בפנאן. זה עושה אותי קצת יותר מזונה של מילים (שזה אולי דרגה אחת מעל זונה של הלבנת שיניים), או לפחות זה מה שהייתי רוצה לחשוב. בכלל, כבר אמרו חכמינו: אם את לא יכולה לסבול את החום, לפחות תביאי איתך משהו שעושה רוח. אז הבאתי.
אי לכך, הבא שיגיד לי משהו על המאוורר, אני אבוא לו בחלום ולא יהיה לו טוב בכלל, אז גורו, גורו לכם וזה.
לא באמת, ילדים. אתם יכולים לצאת מתחת למיטה.
[בפעם הבאה: כיצד נעשיתי שיננית, אפילו שיש לי אבא מתנחל]