כנסיית השכל

תרצו או לא, תל אביב היא בירת ישראל. ישראל הנורמלית, השפויה, האנושית, הארצית, המינית, החושבת, המתלבטת, היוצרת, החיה ושמקדשת את החיים ומוקירה את המתים, בימים אלו על בניין העיריה עצמו. בתור שכזו, משמשת תל אביב כרקע וכעיקר ללא מעט יוצרים ויצירות. לפעמים סתם כי האמן לא מכיר שום מקום אחר, בגלל שנוח לה או לו להתכתב עם היומיום, אבל לפעמים כי יש לזה טעם. באותם מקרים נדירים בהם תל אביב היא היא הבסיס, יצירה שבה מישהו מצליח לנסח את העיר, להגדיר ולאפיין אותה, לפרוט במילים את תכונותיה, חולשותיה, את הרגש שהיא מעוררת, לשרטט ביד אמן תמונת מצב, לעצב, אז חש הקורא, הצופה או המתבונן, התעלות רוח. "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", רומן המתח החדש של שמעון אדף, הוא אחת מאותן יצירות.

העלילה בנויה היטב ומורכבת מכל רכיבי הז'אנר הנחוצים. בפני הקורא נפרס מארג דמויות ובו חוקר פרטי עם עבר מקומוני של מבקר רוק, שאחרי הספר שכתב עזב את הכתיבה ועבר לחטט בחיים של אחרים, רוקרית מבטיחה שפרצה ללב הסצינה ונרצחת, ד"ר לפילוסופיה עם חיבה לסטודנטיות צעירות שמתאבד, קופאית ממורמרת מהקפיטריה של גילמן, ראש החוג לפילוסופיה, האמרגנית, הצלע השניה והממורמרת בצמד שהקימה הרוקרית, בן הזוג שלה, מרצה בחוג לספרות שמספק את המידע הפנימי, האח חבר הכנסת של הדוקטור המנוח עם קשרים במשטרת תל אביב והקצין שמופקד על החקירה. העלילה מתפתלת, הרוצח הוא לא מי שנדמה בתחילה, או באמצע. יש טוויסט עלילתי. אפשר לסמן וי על הצ'ק ליסט הנוסחתי. וזו מחמאה.

אליש, החוקר הפרטי וגיבור הספר, חי את תל אביב. יוצא אשקלון שהיגר לעיר הגדולה והתמכר לדבר העיקרי שתל אביב מציעה לצעירים הבאים בשעריה – בדידות. והוא לא לבד. כל הסובבים אותו לבד, גם אם הם ביחד. דליה שושן, הרוקרית המנוחה ששרה על אהבה ומקיימת מספר מערכות יחסים, מתה לבד, שותפתו לעסקים גרושה, קצין המשטרה שנופל עליו יום אחד עם הבקשה המוזרה לחקור מחדש את מותו של המרצה לפילוסופיה, אמנם נשוי – אבל מתנהג כאילו הוא לבד. גם אחותו הנשואה בודדה ואמו האלמנה גם היא הולכת לישון לבד.

לא כול הדמויות נאפו עד הסוף, כמה מקווי עלילה נותרו סתומים, חלק מהדמויות מקבלות נפח סיפורי גדול יותר מנפחן הספרותי. מני להב, למשל, השוטר שאורב לאליש בקפיטריה של גילמן ובעצם מניע את הסיפור, מתנהל כמו קלישאה. כמו דמות של לורנס סנדרס. הוא לא שוטר ישראלי, הוא שוטר של ספרי מתח. אליה, שותפתו של אליש למשרד החקירות צצה ועולה על מנת לקדם את העלילה ותו לא, למרות השטיח שנפרס בפניה, שעה שהקורא מתוודע כיצד חבר אליה אליש למשרד חקירות, שממוקם בכיכר אתרים, רחב שבעתיים מהנפח שמקבלת דמותה בספר. יד נחרצת יותר של עורך אולי היתה מטפלת בכך.

גילמן וכיכר אתרים. שני מקומות תל אביביים מובהקים, לטוב ולרע. אדף מתנה אהבים עם העיר, כמו שרק אדם מאוהב מסוגל לעשות. לחוש את הבניין האפרפר בלב אוניברסיטת תל אביב, להביא את ריחו והנופך שלו לכתובים. אתה קורא בספר ומרגיש שאתה נכנס מכיכר אנטין, עולה במדרגות, עובר את הדוכן שמוכר מנויים ל"הארץ", חולף על פני ספסרי הכסף ממנהל עסקים ברקנאטי, ושובר ימינה לעולם הרוח. על יצריו, ניחוחותיו והקפטריה שבליבו. קפיטריה שחשובה לא פחות מכל אולם הרצאות או חדר סמינריונים.

קפיטריה שבה מתעסקים בהגות של דרידה, פוקו ועוד מבחר הוגים שקנו את עולמם בהחריבם את זה של קודמיהם. הכרה מוקדמת של טקסטים אלו תענג את הקורא ברובד נוסף של התעמקות, אך אין זה חובה. גם מי שהתל אביביות האדפית לא זורמת בעורקיו יהנה מהספר. לא מדובר ב"עולמה של סופי" מודל 2004, אבל לספר בהחלט יש ערך מוסף. התוודעות לפילוסופיה מודרנית, מפרקת, חדשה, זו שענתות, ראש החוג לפילוסופיה לא מחבבת (לא כמו שהיא מחבבת את אחד משני המנוחים בספר. אשאיר לכן לגלות את מי) הופכת את הספר למהנה שבעתיים. דוקטורט לשם כבוד לא ייצא לכם מהספר, אבל מימד זה הופך אותו עוד יותר לעכשווי, לשייך לכאן. לתל אביבי.

הספר מתנהל בין אייקונים מובהקים של העיר, לבין רחובותיה, על שלל הרגשות שהם מעוררים ואדף כל כך מיטיב לתאר. הקורא טועם קצת מהצפון, הרבה מהמרכז ומקנח במעט דרום בואכה פלורנטין. מסלול התפוז בזעיר אנפין, כמו שאנשי יחסי הציבור בעירייה רק יכולים לחלום. כמו הבואש בסרטים המצויירים של וורנר ברדרס, אדף מושך את הקורא באף ומוביל אותו להיכרות אינטימית עם העיר העברית הראשונה, עם מרכיביה האמיתיים והנוכחיים. לא עם קפה כסית וגם לא בהכרח עם שינקין, אלא עם תל אביב של בני העשורים השני והשלישי לחייהם העכשווים, של הבאים ממרחק, של התושבים בלי ההפסקה, של קוני החלב בפיצוציות ומעגבי הרחובות. של התל אביבים שהתשוקה בוערת בליבם.

ברקע נמצאות שדרות ואשקלון, שכונת עג'מי ואפילו ירושלים. עיר הקודש לא נוכחת פיזית בסיפור אבל רוחה דבקה בחלק מהדמויות. אפשר בקלות להסתכל על הספר כרומן מפתח, לחפש קווי השקה בין אליש ובין שמעון אדף המוזיקאי, בין דליה שושן המנוחה, הצמד שהקימה ובין "האצולה", להקתו של אדף שפעלה באמצע שנות התשעים. המהדרין ימצאו הקבלה בין העטיפה של "צורך" (האלבום היחיד של ההרכב) לבין החיבה של אליש ודליה לספרי מדע בדיוני. אפשר למצוא הקבלות מרמת ה"7 ימים" ועד רמת ה"ציפורה", אבל זה לא העיקר בספר הזה.

אדף מביא את עצמו, תאוותו, ניסיונו והשפעתו. כיוצא שדרות שהגיע לעיר, כחבר להקה, ככותב מחונן (מי שלא שמע את "נכנע לך" שכתב לברי סחרוף ב"אחר" או קרא את מילות השיר הזה, לא שמע שיר אהבה תל אביבי מימיו) וכעורך בהוצאת כתר. כל אלה יחד מתנקזים לניסוח אוהב של העיר, להטמעה של חוקי ז'אנר המתח ולרקיחת ספר שעונה כמעט על כל המשאלות.

"קילומטר ויומיים לפני השקיעה", שמעון אדף, הוצאת כתר,