סיפור פשוט

הצרפתים האלה, אני אומרת לכם. הם חיים בעולם משלהם, עם המבטא הכי ביזארי על הפלנטה, ועם תעשיית קולנוע שהפכה לפס ייצור של תת הז'אנר הקרוי "סיפור קטן ומרגש". אצלנו חל עיכוב מסוים שגרם לכך ש"גנים אפלים", סרטו מ-2003 של ז'אן בקר ("ילדי הביצות"), משתחרר אל מסכינו רק עכשיו, אבל מוטב מאוחר מאף פעם.

ל"גנים אפלים" לקח זמן להגיע, והקרנתו במדינת ישראל נותנת לו כוח מחודש משום שהוא מספר על התמודדות עם עמלק של המאה העשרים - הנאצים. את זה הוא עושה דרך סיפורו של לוסיאן, נער צרפתי בן 15, שאביו ז'אק מביך אותו בהתנהגותו המוקיונית ואמו, למרבה המבוכה, מעודדת את ההתנהגות הקרקסית הזאת. וכך יוצא, שכשז'אק מתחפש לליצן ומשעשע את כל הכפר, לוסיאן רוצה לקבור את עצמו עמוק באדמה. אנדרה, חברו הטוב של האב, רואה את מצוקתו של לוסיאן ונרתם לעזרתו, על ידי סיפור שלוקח אותם אחורה בזמן אל הימים והלילות החשוכים של מלחמת העולם השנייה. הסרט רובו ככולו מתרחש בעבר, ואל לוסיאן והסקת המסקנות חוזרים רק לקראת הסוף.

סיפור העבר מגלה לנו את ז'אק ואנדרה, שני אנשים פשוטים – אולי אפילו סוג של שוטי הכפר, שניסו לתרום את שלהם למלחמה בצוררים ופוצצו מגדל שמירה ליד תחנת רכבת. סבך אירועים מביא לתפיסתם והשלכתם לבור סמוך למחנה הצבא הנאצי, ביחד עם שני בחורים אחרים; אחד מהם סוכן ביטוח והשני סתם פעור. בבור הלח והעמוק הזה פוגשת הרביעייה הצרפתית את הצדדים הפחות נעימים של המלחמה הארורה, וגם חייל אחד נחמד ויוצא דופן במחנה האויב. האנרגיה של התגרדות גב אל גב עם המוות מחזיקה יפה את 95 דקותיו של הסרט, ומוליכה אל הסיום והקישור אל ההווה; אל לוסיאן המבואס. אז מה הקשר להיותו של ז'אק ליצן הכפר? ואיך זכה בלואיז? אם אתם בעניין של סיפורים אנושיים קטנים בתוך מציאות של מלחמה, זה לגמרי סרט בשבילכם.

הסיפור מבוסס על ספר של מישל קנט, שאסף בין היתר את זיכרונותיו של אביו מן המלחמה. דמות החייל הגרמני שמשנה את חיי הגיבורים מבוססת על ברנדהארט ויקי, שגנב מזון עבור אסירים במלחמה והפך ברבות הימים לבמאי ושחקן גרמני מוערך. אוסף השחקנים הצרפתים - ז'אק וילרה, אנדרה דוסלייה, הילד דמיאן ז'וילרו ואחרים - לוקח את הדמויות הפיקטיביות, נופח בהן חיים ומצליחים להעלות חיוכים פה ושם.

הבעיה הפוליטית הקטנטנה, אם באמת רוצים להתעמק, היא שהסרט הקטן והאנושי הזה מוציא את הצרפתים תמימים ומתעלם מהביקורת שקיימת על תפקודה של צרפת במלחמת העולם השניה. העובדה הפעוטה הזו גרמה לערוץ 4 הבריטי להצהיר שהסרט מתעלם משאלות חשובות באשר לתפקיד שמלאה צרפת בזמן הכיבוש הנאצי, ול"גארדיאן" להיסחף ולומר על "גנים אפלים" שהוא מעורר בחילה מרוב ניסיון להיות מקסים ולא להתייחס למה שקרה בצרפת בזמן הכיבוש.

ההצגה של הצרפתים כשוטים תמימים והמפגש עם חייל גרמני טוב כנראה הביאה ליותר מאדם אחד את הסעיף, אבל בתור נצר ישיר לעם שהיה הקורבן הראשי (אך לא היחיד) במלחמה ההיא, אני חייבת לומר שלי באופן אישי לא הייתה תחושה של הדחקה או חוסר אמירה. אכן המשוואה צרפתי =אידיוט תמים יכולה להוביל למסקנות מסוימות על אחריות ומחדלים כאלה ואחרים, אבל "גנים אפלים" לפני הכל, מציג סיפור פשוט ועצוב על אנשים שעברו קרוב קרוב למוות והחליטו ש"איפה שיש חיים – יש תקווה", כפי שאומרת אחת הדמויות לרעותה. וכשהרהורים מלנכוליים מהסוג הזה מצליחים להישזר אל תוך סרט ולהוציא אותך ממנו עם חיוך קטן, אפשר לעזוב לרגע את הרצינות התהומית ושאלות כבדות על אחריות טיפהל'ה בצד, בעיקר כי מדובר פה על סרט אנטי מלחמתי בעליל.


"גנים אפלים", ז'אן בקר