הפרוטוקולים של זקני ציון

אי שם בסוף שנות ה-90 ישבנו אני וכמה חברים, אז ילדודס בני 16, והשוונו את תעודות הזהות הדנדשות שזה עתה הונפקו לנו על ידי משרד הפנים של מדינת ישראל. הן היו כמעט זהות, אותה כריכה פלסטית כחולה, אותו ספח מצ'וקמק, אפילו אותן הבעות פנים אובדניות בתמונות הפספורט. אמרתי כמעט, כי בסעיף הלאום של אחד הסחבקים, במקום בו אצל כולנו היה רשום "יהודי", התנוסס גזר הדין "ללא לאום".
"ללא לאום?" שאלתי," מה ז'תומרת?". "מה נראה לך עדיף?" הוא ענה במבוכה, "שיהיה כתוב רומני? אמא שלי רומניה אם לא ידעת". הסתכלתי עליו בבעתה. "אתה? רומני? ואני חשבתי שסתם מסתלבטים עליך..."

באותו אחר צוהריים חורפי, התעוררה בי לראשונה תחושת מרירות קשה כלפי המדינה שביושרה לא הטלתי עד אז כל ספק. כיצד יתכן שאחד מהחבר'ה, צבר ומלח הארץ, שהינו יותר ישראלי ממה שאני, יהודון כשר למהדרין, אהיה אי פעם, אינו מקבל תו כשרות מהמדינה? מוחו של ילד בן 16 חיפש נואשות אחר תשובה לתעלומה זו, והוא לא מצא אותה גם כעבור 6 שנים.

נחמתי היחידה היא שאיני הספקן היחיד ששואל את השאלה הזאת. באותו נושא בדיוק מתמקד גם סרטו התיעודי של לאוניד הורוביץ "אבא יהודי, אימא פחות" - אותה שאלת "אזרחים סוג ז'" שמלווה את העם היהודי מאז מגילת רות ועד חורבן בית שלישי הממשמש ובא בגלל אי יכולתנו למצוא לה תשובה.

מסתבר שהמונופול החרדי שכבר הספיק להפריד בין הדת לכל שמץ של מוסר אנושי, עושה לכולנו טובה ומקבל לחיק העם הנבחר כ-800 עולים חדשים מדי שנה. המצלמה עוקבת אחר סיפוריהן של מספר נפשות תועות המצויות בשלביה השונים של אותה מסכת השפלות ארכאית הקרויה גיור אורתודוקסי. "הגיור הוא זכות ולא עונש" מצהיר אחד הרבנים, והגרים מספרים לנו במה בדיוק הם זכו: פרישה מוחלטת למשך שנה מכל סוג של חיי חברה, עבודה, לימודים או שירות צבאי. ההליך שואף למחיקה מוחלטת של הזהות ומושתת כולו על "אמון הדדי", משמע – זכותם של נציגי הרבנות לבוא בכל שעה שיחפצו לביתם של הגרים, לפשפש להם במקרר ולבדוק אם קיימו, רחמנא ליצלן, יחסי מין בתקופת הנידה. מה אתם יודעים, נראה שהעם הקטן והמוכה גדל, הקים משפחה וקיבל סוף כל סוף הזדמנות לפרק לילדיו את הצורה.

הסרט הזה משופע בהשפלות - באחת הסצינות המקוממות ביותר, ועדת זקני ציון מכובדת רושמת הערות בפרוטוקול, בזמן שזוג עולים צעיר מבצע לפניהם שמיניות הלכתיות באוויר. "בן כמה שנים העולם?" שואל הדיין. "בן 5671 שנים" עונה לו דניאל הבעל במבטא רוסי כבד. "ומי ברא אותו?" הוא שואל. "אני מאמין באמונה שלמה שאלוקים ברא את העולם וכל מה שמסביב", עונה דניאל בהבעת פנים קפואה. "אז איך הוא עשה זאת?" לא מרפה הרב, "עם פטיש ומסמר?" - "לא", משיב דניאל, "קשה להסביר כיצד הוא עשה זאת, אבל הוא עשה זאת לבדו...". הרבי נראה מבסוט.

אני צופה כלא מאמין ונזכר בגלילאו שניצב בשעתו מול האינקוויזיציה הקתולית ונאלץ להכריז בראש חוצות שהתיאוריה לפיה כדור הארץ סובב סביב השמש אינה אלא בלוף חתרני ומעשה כפירה חמור. רק שאינקוויזיצית הדיינים של שנת 2004 מייצגת מדינה מודרנית בעלת פוטנציאל גרעיני.

אם כן, למה לעזאזל אנשים ממשיכים להתגייר? כי במדינה בה שירותי הדת מהווים חלק אינטגרלי משגרת החיים, חוסר האפשרות לקבלם יוצר מכשול בלתי עביר לניהול אורך חיים נורמלי. לדוגמה, בן שנולד לאם סוג ב' לא יהיה זכאי לברית מילה. מאידך, הוא יהיה מחויב להתגייס לצה"ל ואולי אף יזכה למסור את נפשו למען האומה שירקה לו בפרצוף. רק שלאחר מותו ההרואי הוריו לא יהיו רשאים להביאו לקבר ישראל בשמו נלחם, הרי איננו רוצים כאן צבא של שכירי חרב, נכון? ולאלו ששרדו את תלאות שירותם הצבאי העתיד צופן עוד מספר מכשולים, חתונה על אדמת ישראל היא אחד מהם. בקיצור, זהו המחיר שאנשים נדרשים לשלם כדי להיות "כמו כולם" - זכות ששלטון דמוקרטי חייב לספק לכל אזרח בחינם, זכות שאינה יכולה להתקיים ללא הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה.

אמנם אין עוררין על כך שלכל מדינה ריבונית יש את הזכות המלאה לקבוע את צביונה ואת תנאיי ההגירה לתוך גבולותיה, אך עפ"י חוק השבות (תש"י - 1950) רשאי כל יהודי לעלות ארצה ולהעלות את כל בני משפחתו עמו, ואם הממסד הציוני רואה בעיה בכך שאלפי בנים לאמהות לא יהודיות מוכנים לשותפות גורל מלאה עם עמנו רב התחלואות, שיפסיקו עם הצביעות ויעבירו שינוי בחקיקה במקום להנפיק תעודות זהות כחולות לבני אדם הנחשבים בעיניהם לפסולת גנטית. אחרי הכל, מצבה הדמוגרפי של מדינת ישראל הוא כה מזהיר עד שאותם זקני ציון נכבדים יכולים להשליך לפח הזבל האתני רבע מליון ישראלים, שלהבדיל מהם, משרתים בצבא ומשלמים מסים.

"אבא יהודי, אמא פחות"/ ליאוניד הורוביץ. יום שני, 8.11, 22:30, ערוץ רוממה