וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

משפחתי וחיות אחרות

9.11.2004 / 10:32

סאבלימינל ומשפחת תאקט מנסים להמלט מהתדמית הפאשיסטית האלימה, אבל מעוז דגני מוצא פאקים באמינות

למי שאוהב היפ הופ, קשה להגיד מילים רעות על "אול סטארז", האלבום הכפול של משפחת תאקט, חבורתו של סאבלימינל. בעצם, הרשו לי לחדד – למי שיושב מול העטיפה של האלבום קשה להגיד עליו מילים רעות. בכובעים הפוכים ואגרופים קפוצים, האדריכלים בעיני עצמם תוקעים בי מבט כל כך קשוח, שאני מאבד את החוש הביקורתי. השמיניה הסודית כל כך מפחידה שם, שאפילו סיוון, הבחורונת שלהם, נראית כאילו היא גומרת אותי במכות בלי להתאמץ. אי לכך, אני אתחיל במילים טובות, מתוך תקווה שתוך פסקה או שתיים הם יגלו שהם לא יצליחו למצוא פה ביף, ויתייאשו.
האלבום הכפול (בכלל לא מתיש! בכיף!) כולל כמעט 30 שירים ועוד כמה סקיטז/מערכונים (מבדרים בטירוף!), בהשתתפותה של משפחת תאקט המאושרת – חמישה ראפרים, ועוד שלושה זמרים (וכמות נכבדת של אורחים מהארץ ומחו"ל). עדיין לא ברור לי אם המיון לשתי הקבוצות התבצע לפי מיומנויות מיקרופון או לפי היכולת לבחור חולצה במידה המתאימה, אבל ניחא. ואם בסקילז עסקינן - ליד רוב הילדודס המקומיים שמשחקים עם מיקרופונים, סאב הוא באמת רמה אחת מעל. יש לו קול טוב ופלואו מצויין, והוא משתמש ברוב טכניקות החריזה הידועות לאדם הלבן. גם חברי הצילייה לוקחים ממנו דוגמא, איש איש והסגנון שלו, בעיקר שי 360 ובוסקילז. אפילו הצל, ברגעים הבודדים שהוא מחליט להיות כנה, למשל כשהוא נכנס במבקרים ב"ריספקט", מביא כמה חרוזים ראויים.

אנשים שריריים לא חייבים להמשיך לקרוא

בתחום ההפקה, האלבום פוזל לכיוון המזרחי גם בביטים, וגם בשירים ובקולות הרקע המסולסלים של איציק שמלי וסיוון, שסגנון השירה שלה מזכה אותה ישר בכרטיס לגמר בניצנים. אמנם הם לא מגיעים לשיאים של ההיפ-הופ המזרחי מבית היוצר של חיילי הנקמה וידידיהם בשקיפות השטאנצית של החיבור ראפ + דרבוקה + סלסול בפזמון, אבל אין פה מספיק שירים שירימו רחבות כמו "הפינאלי". ההפקה באלבום בהחלט לא גולשת לרדידות של הביטים שמאפיינים את הז'אנר הנ"ל, היא מלאה בסאונד ומשלבת יפה בין כלים חיים למחשב, ורק חבל שאין יותר שימוש בסימפולים מעניינים (ולא שהם לא יכולים – קחו למשל את הסימפול המוצלח של Foreign Affair ב"טינאנאי" של שי ובוסקילז). אה, ואולי די כבר עם טריק הקאברים המעייף של שירים כמו "פרחים בקנה" ו"זה כתוב בספרים"? זה עושה כבוד לא להיפ-הופ ולא למשינה.

והמילים, המילים... למה תמיד הדיון על היפ-הופ בארץ מגיע לפינה הזו? למה יש בציון כל כך מעט ראפרים שיודעים גם להחזיק מיק וגם לכתוב שורה מעניינת (נניח מוקי, כלא 6 וטאבו)? גם אם נתעלם מעבירות תנועה כמו "בבילון ברחוב, כמו גריזלי דוב", עדיין נתקע עם חרוזים טיפשיים או לפחות מאוד לא קוהרנטיים. אני לא יודע אם זה הוגן לבדוק את הקונסיסטנטיות הלוגית של הטקסטים, אבל הזיוף של הפוזה בולט עד ברונקס: בשיר אחד הם בוכים על זה שאין שלום במזה"ת, ומיד אחר כך תוקפים את הערבים; פה הם מזהירים מהתמכרות לכסף ושם מנפנפים במרצדסים ובשווי של שקית שוקו; רגע הם עושים שמוזינג לבחורות בשם האהבה ובשאר עושים דאווינים על ביצ'ז. אפילו אליאסי הקטן (זה לא אירוני שלצל יש צל?) נופל בפח כשהוא מראה שאפשר "בלי אלימות" שניה אחרי שהוא משוויץ באגרוף שאחיו החטיף לסגול 59.

אז הבנו שסאב מנסה להימלט מתדמית הפאשיסט הימני והצל מהשם האלים שנדבק לו, אבל הם עושים את זה בצורה פשטנית ולא אמינה. מבחינתי הניסיון שלהם להיות היפ-הופ אמיתי, שנבנה בדם, יזע ותמונה של תקליט עם המילה Real על העטיפה, התרסק כשראיתי אותם עולים לבמה עם פלייבק. תוסיפו לזה מילים כמו "דם רצח, כאב פשע, שכונה כסף, שנאה עצב" ותקבלו Real hip-hop cliche. אני יודע שכל זה עלול להביא לי פנס רחוב בעין, אבל היי, אולי אני אזכה להיקרא הומו בשיר הבא של הצל.

ואם כבר היפ הופ

ועכשיו למשהו שונה חלקית – מומי לוי הוא עוד אחד שנהנה להתעלל בשירי עבר. הקורבן התורן – "יו יה" של כוורת. אני לא אקח ממומי את הקול היפה שלו, אבל הסול-פרסומות, שאני מודה שאף פעם לא הגניב אותי, לא מוסיף לשיר מאום. כנראה כדי לחדד את האלמנטים ההומוריסטיים של השיר, הצטרף אליו מייקל וינסלו, שוטרים מתחילים פינת אניטה פללי, בחיקויים של גיטרה וכסא חשמל. השיר יצורף להוצאה המחודשת של האלבום "היפ סול", לרגל חגיגות חמישה חודשים ליציאתו או משהו. אתם יכולים לקנות, אבל הדאחקה עליכם.

לעומתו, ל-MC שירי, מהבחורות הבודדות שמצליחות להתברג לסצינת ההיפ-הופ הקשוחה, אין זמן לצחוק כי היא נורא מעוצבנת. לקראת אלבום הבכורה שלה, היא הוציאה סינגל שלישי בשם "זה מעצבן אותי" שאולי מוכר לכם מההופעות, ובו היא מארחת את גיא מר ובזוקה. ההפקה של השיר רוקסיטית, פאנקית ומקפיצה, והראפ מקצועי אבל סטנדרטי. שירי מוחה על עוולות החיים המגוונות – אלימות, שוביניזם, תאונות דרכים, הבל היופי – וממליצה, בסתירה, לא לכעוס ולא להתבכיין. הטקסט, גם אם הוא לא מלוטש מספיק, מראה על בגרות שחסרה בסצינה. אם האלבום המתקרב (אל תשאלו מתי) ימשיך את הכיוון הזה, ויעשה את זה בצורה יותר בוגרת, אז שווה לחכות לו.

הצעה שאסור לפספס

תתחדשו לחג עם סדרת tami4edge וקבלו סחלב חגיגי מתנה

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully