אין מה להגיד, מיכלי שלי עשתה זאת שוב ובגדול. איזה ספר, באלוהים, איזה ספר. מה ספר? עוול גדול יהיה זה למיכלי שלי אם אסתפק בהגדרה כה צרה ולא מחייבת. חבר לחיים. לא פחות. חבר לחיים. מדריך הטרמפיסט המקיף לכדור הארץ. מה אין שם בתוך המרקחת של מיכלי שלי? גם סיפורי אהבה וחברויות רדודים וגם עלילות זימה ויצרי שנאה לא מפותחים, גם ידע שטחי של היסטוריה כללית ושל עם ישראל וגם דיונים מופרכים על מודלים כלכליים, גם אהדה פתטית לישראליות וגם הבנה דלה של הזר. אבל מעל הכל, וכמו בשביל הפיינל טאצ' שיותיר את חותמה, משבצת מיכלי שלי - ממש כמו מתמטיקאית דגולה - שלל תובנות כל כך עלובות על החיים, שמעוררות בך מחשבות מאוד בנאליות על זה שבנאדם צריך ללמוד לאהוב את עצמו ושאנחנו כל הזמן במרדף הבלתי פוסק הזה אחר הדבר החמקמק הקרוא אושר.
אבל הכי מרשים והכי מרגש הוא שזה בדיוק מה שכתוב על העטיפה האחורית של "מאה חורפים" (הוצאת זמורה ביתן). "מיכל שלו מחברת רבי המכר 'מלאכי עליון' ו'שבועת רחל' עושה זאת שוב". ממש כאילו מישהו שם קרא את המחשבות שלי. בעצם, אני מרגיש כאילו מיכלי כתבה את הספר רק בשבילי. לכן היא מיכלי שלי. איך ידעת מיכלי שלי? איך יכולת לדעת? הרי מעולם לא נפגשנו ואף טרם שוחחנו ותראי איך שפיצחת ב-424 עמודים חסרי רגש את סגור ליבי האטום. האם חשבת עלי? אני בטוח שכן. אחרת איך ניחשת שאני הוא זה האוהב דיאלוגים מטומטמים? וכתיבה חד-מימדית בכללי? ומי לחש לך שגם אני חושב שרק ישראלים אבלים על קורבנות מלחמה? אחרת, מיכלי שלי, איך בכלל יכולת לתאר לעצמך שאני פריק של אפוסים יודו-ישראלים שלא מצליחים אפילו לרגע לחדור את קרום האפידרמיס ולגעת בנפש האדם? לא אוכל להוכיח את זה לעולם, אבל משהו במבט שלך בתמונה שעל העטיפה האחורית מסגיר שאת מזהה אותי בתוך מסת האנשים חסרת הזהות שמקיפה אותנו. ואת מחייכת אלי.
זו היתה תחושתי אז. היום, ממרחק של כמה ימים ולאחר שהעניקו לי טיפול ראשוני, אני יודע להגיד ש"מאה חורפים" כופה על קוראו מאה שנים של בדידות אוטיסטית ומביא לנזק מנטלי ותפיסתי שלא ישוער. ככה הסבירו לי האנשים בחלוקים הלבנים.
וולמן זה השנוץ ממחלקה ג'?
17.5.2001 / 10:48