המכרז הצפוי גורם לזכייניות ערוץ 2 לעשות דברים מוזרים, מוזרים מאוד. כל כך מוזרים, שהזכייניות התחילו להפיק תכניות תרבות וחברה שישודרו לא רק בשעות לפנות הבוקר של יום שבת אלא גם בשעות הלילה המיועדות לסדרות קנויות או תוכניות הבלים מסוגים שונים. אמנם הדיבור הכי חם בתעשיית הטלוויזיה הוא שמבין השלוש, "רשת" היא הזכיינית היחידה שלא יוצאת מגדרה כדי להרשים את חובשי הכיפה והאינטלקטואלים של מועצת הרשות השנייה, אבל באמת שאין שום דרך אחרת להסביר את הפקת "מציצים פנימה", הסדרה הדוקומנטרית בהגשת איתמר זוהר, הבן של, שעלתה אתמול לשידור.
וזה לא ש"מציצים" היא סדרה לא ראויה או שהנושאים המועלים בה לא חשובים, להפך. אבל העיתוי הנוכחי והאופן הכמעט חובבני שבו היא מצולמת וערוכה, מעידים על כך שלמישהו היה ממש חשוב להעלות את "מציצים" לאוויר ויפה שעה אחת לפני המכרז. כך יוצא שצופי ערוץ 2 זוכים לראות שיחה ארוכה, לעיתים מרתקת, מלאה ביצרים, על נושאים כמו כפייה דתית, פערי דורות ויחסים טעונים בין אב לבנו. כמובן שכל זה לא היה יכול להתקיים אם האבא לא היה הרב אורי זוהר ורוחו של אריק איינשטיין לא הייתה מרחפת על כל העניין, ובכל זאת. שיחה אמיתית בין שני אנשים היא דבר נדיר בערוץ 2. נותר רק לקוות שישנם עוד צופים שמוחם לא סורס כליל בשנים שלפני המכרז ומסוגלים לעכל שיחה שאורכת יותר מ-2 דקות, בעברית כמעט תקנית, ולא מנסה למכור שום דבר.
כצפוי מתוכנית שנעשית בתקופת כלכלת הבחירות של לפני המכרז, "מציצים" שמה לעצמה מטרה לקרב בין חרדים לחילוניים. מטרה בעייתית בערך כמו הניסיון לקרב בין שתי הקבוצות הללו באמצעות צו צבאי, הלוא הוא "צו פיוס". איתמר זוהר, חילוני בהגדרתו (אך שומר שבת וחובש כיפה), אכן נוהג כאילו נשלח למשימה דחופה על ידי קברניטי הטלוויזיה. הוא פותח את התכנית הראשונה ב"אני מאשים אותך אבא" ועובר למתקפת שאלות עומק שאפילו רב-פטפטן כאורי זוהר מתקשה בתחילה לעמוד בהן.
אין אהבה, אין אחריות, אין כבוד
בשלבים מאוחרים יותר, כשאיתמר מרפה מעט וגם נותן לרב להשחיל כמה משפטים, הדינמיקה בניהם הופכת מעניינת. קטעי הארכיון המשובצים, המזכירים שאורי זוהר החילוני היה דמות חסרת שקט, אלימה וגסה, משרתים את השיחה אך במקביל מחזקים את הסטריאוטיפים שכל תכנית העוסקת החילונים חרדים לוקה בהם. אורי ואיתמר, על אף אהבתם העזה אחד לשני והנכונות לכאורה ללכת אחד לקראת השני, לא מצליחים לפרוץ את השיח המוכר שבין החילוני והחרדי. אורי זוהר מדבר על הבית ביפו שהייתה בו מוזיקה, יצירה וסמים אבל לא "טיפה של אהבה, אחריות וכבוד" ואיתמר לא מפסיק לשאול למה חרדים צריכים להיות כל כך קיצוניים.
במובן הזה, "מציצים פנימה" היא סידרה די מדכאת. כי אם אב ובן לא מצליחים להגיע להסכמה בסיסית ביניהם, מה יהיה עלינו ועל שכנינו בבני ברק, ירושלים ואלעד. חוסר הנכונות של הרב זוהר לקבל את בנו כחילוני יוצרת קרע בין השניים והקרע הזה מלווה כל דיאלוג בסדרה, בין אם הוא על אהבה, חיי נישואים או חינוך ילדים. כך שיוצא שבמקום לקרב לבבות, "מציצים" מעלה בעיות וחושפת את הקשיים. לא בטוח שזה מה שיביא ל"רשת" את הזכייה במכרז, אבל לפחות אנחנו, כצופים, מפרים את צו הפיוס המאולץ ומסרבים להתגייס. ועוד בערוץ 2.