איזה חומר מצוין לציניקנים. ג'וס סטון היא זמרת אר-אנ'-בי. רק מה, היא לבנה, בלונדינית (!), בריטית (?!), בת 17 (!?!), נראית מעולה ולמה מי היא בכלל. אפשר לדמיין את הביקורות נכתבות עוד לפני שנוגן צליל אחד. הלוק של סטון, שיכול להתלבש בול על משבצת כוכבת הנעורים הפלסטית, בנוסף לכל הנתונים הידועים, גרמו כבר לכמה אנשים להאשים אותה בחוסר אותנטיות ושאר העלבות, רובן נובעות מדעות קדומות. כי בסופו של דבר, מהאזנה לאלבומה החדש והשני, וגם לקודמו, הילדה יודעת לשיר. היא יודעת לשיר כמו זמרת שמנוסה ממנה לפחות בעשור, וחלק ניכר מהשירים שהיא בוחרת פשוט טובים. על אלבומה הראשון מסוף שנה שעברה, "The Soul Sessions" השתלט כמפיק אמיר קווסטלאב תומפסון מלהקת הרוטס, תו תקן איכות בפני עצמו, ובלטה בו במיוחד פרשנות מבריקה ל-"Fell In Love With A Boy" של הווייט סטרייפס. סטון ותומפסון הפכו את המנון הגראז'-רוק-אנ'-רול העכשווי לגרוב סול חם וכובש, וממש נתנו פרשנות חדשה למילים, מהצד הנשי.
"Mind Body And Soul" החדש ממשיך את הקו של קודמו, אך קצת יותר מלוטש. העיבודים נשענים על האלבום הראשון של לורין היל, ועל אלה של מייסי גריי ואלישה קיז. לסטון יש קול נמוך, שחור ועבה, ולמרות הזיקה להיפ-הופ, יש פה חסך במכונות לטובת צליל להקתי חי ונושם, כזה שיזכיר את הסול הרומנטי, המחוספס והישן של אריתה פרנקלין, אוטיס רדינג ואחרים. אבל, עם כל המחמאות והכבוד המגיעים, לא הכל מוצלח באלבום הזה. חלק מהשירים סתמיים למדי, כאילו רק נועדו להפגין את יכולתה הווקאלית של סטון, וחלקם מזכירים את הרגעים החלשים של הקומיטמנטס. יש יופי בפתיחה לא מושלמת שכזאת. התקליט הזה לא יפיל אתכם מהרגליים, אבל למרות מגרעותיו, יש בו נוכחות סולית מקסימה, זמרת חזקה שמגיעה לה תשומת הלב ומספיק שירים שיעשו נעים בגב גם לציניקנים. תנו צ'אנס לילדה.
ג'וס סטון, "Mind , Body & Soul" (הילקון)
שחורדינית
11.11.2004 / 9:37