לא עוצר בירוק

זן חדש ומופלא התגלה כשהוא רועה בשדות הריאליטי של הטלוויזיה הישראלית. יצור בן כלאיים משונה –
חציו מציאות, חציו דוקומנטרי - שללא כל ספק ירש את מיטב הגנים משני ההורים. מדובר בפרוייקט "חיים בסרט" של יס, המנצל את הגב הכלכלי של הטלוויזיה בלוויין בכדי לתת במה ליוצרים צעירים החולמים על מסלול מקוצר לכיסא הבמאי, מבלי להזיע בליקוק אינטנסיבי לקרנות קולנוע ממלכתיות.

בדומה למק-דייוויד המיתולוגי, גם פרוייקט זה הוא פרשנות בקנה מידה מקומי להפקת מקור אמריקאית. הפורמט הושאל ממאט דיימון את בן אפלק – צמד חברי הילדות ששיחקו אותה בגדול והחליטו, בשיתוף עם אולפני מירמאקס, לחפש את הדבר החם הבא בקלחת הקולנועית. כעת המיזם של שני ילדי הפלא ההוליוודיים עבר גיור כדת וכדין והועלה ארצה ע"י קברניטי יס.

הקונספט הוא כזה: 350 איש נענו לפרסום הראשוני באינטרנט והציפו את ההפקה בתסריטים, מתוכם יבחרו 30 אשר יזכו לשווק את עצמם מול חבר השופטים המשופשף, ומתוך אלו עשרה מתמודדים יוותרו במשך שלושה שבועות על שינה, עבודה ומין, בכדי לביים תסריט הזוי במיוחד. לשלב הגמר מורט העצבים יעלו שלושה פיינליסטים שיבקשו ניצחון מוחץ או המתת חסד, אך לבסוף אחד, רק אחד, יזכה לממש את חזונו ויקבל חצי מיליון דולר כדי לביים את סרטו בליווי צמוד של סגל מקצועי. גורי אלפי, הפרצוף הכי מתוק בטלוויזיה, נבחר כמנחה הפרוייקט.

כמו בכל תחרות ריאליטי המכבדת את עצמה, גם כאן שמרו המפיקים אמונים לז'אנר וגרמו למתמודדים להאמין שניצחון בתחרות זו ישנה את חייהם לעד. אין ספק שהקונספירציה הצליחה מעבר למשוער, והפרוייקט הפך עד מהרה למלחמת עצבים מתישה ששווה תיעוד טלוויזיוני. כפליט פרוייקט "דרושים כותבים" שעדיין נושא את צלקות הריאליטי בנפשו, אני מודה ומתוודה שקנאתי נתונה לאלו שהועפו מהתחרות עוד בשלב המוקדמות, שכן כל שלב נוסף מקצר את חיי המשתתפים בו בכמה שנים טובות, מי כמוני יודע.

ואכן, הייתי עד לסצינות קורעות לב: סטודנטית שהתלבטה בין התמסרות מוחלטת לתחרות לבין ניסיונות נואשים לסגור את החודש, אדריכלית בת 51 שהחליטה בדמי ימיה לעבור הסבה מקצועית לבימוי - תחום אף פחות רווחי מארכיטקטורה (מסתבר שיש כזה דבר), וסוכן נדל"ן קר רוח שחטף פיק ברכיים בזמן הראיון האישי. הדרמה האנושית שניבטה אלי מהמרקע היוותה עבורי פלשבק מהתחרות שאת שמה לא אשא יותר לשווא, וכדי להזדהות ביתר שאת עם האקסטזה המדבקת של המתמודדים מיהרתי לבחור לעצמי פייבוריט – נציג מהמגזר הרוסי שגם בהזדמנות זו הצליח להתברג למקום לא רע ברשימת המועמדים. סגנונו המגמגם משהו של פליקס בן ה-23 קשר אותנו לנצח באחוות אנדרדוגים אמיתית.

אך מעבר להזדהות שחשתי, קפץ לעיני היבט נוסף ופחות נעים של המיזם, והוא הניגוד החריף בין כרישי התקשורת היושבים בהפקה וחורצים גורלות, לבין המועמדים הנאיביים עד כדי פעירות שמתקשים להסתיר את דמעות העצב והשמחה, עם קבלת ההודעה הגורלית בדבר פסילתם או עלייתם לשלב הבא (עם זאת, יש לפרגן להפקה שפעלה בחסד רב כאשר ליהקה לתפקיד נושא הבשורה את גורי, שמצליח בסגנונו שובה הלב לרכך את המכה לנפסלים ולדגדג בעצבים למנצחים). הניגוד תהומי בין הסגל לטירונים יוצר אמנם תחילה תחושה מבאסת של ניצול ההתלהבות הצעירה למען גריפת רייטינג, אך במחשבה פחות מתחסדת מדובר בסך הכל בתחרות הוגנת שכל המשתתפים בה יוצאים נשכרים, שכן הפעם חרגו יס ממנהגם ולא בחרו את המתמודדים על פי עומק המחשוף. אין עירום, אין תככים, אין סקס מול המצלמה, רק ניסיונותיהם הכנים של כשרונות צעירים לנבוט מבעד לאדמת המציאות העקרה. וכאשר ינבטו, תהיה יס הראשונה שתזכה לקטוף את הפירות שלהם.

עוד בראשית המאה ה-20 אמר ולדימיר איליץ' לנין, אבי המהפכה הקומוניסטית, שמכל סוגי האמנות הקיימים, לקולנוע יש את החשיבות העליונה ביותר. כעת, 90 שנה מאוחר יותר, מממש, באופן אירוני, הון פרטי את חזונו של הבולשביק שוחר התרבות. בתקופה זו, שמהווה עידן התחדשות חסר תקדים לקולנוע הישראלי, נחמד לראות שגם המגזר הפרטי מצטרף למאמץ ההשבחה הלאומי.

"חיים בסרט - פרוייקט גרינלייט הישראלי", ערוץ הקולנוע הישראלי, יס, יום ד', 10.11