דייויד או. ראסל היה במאי אינדי קטן, מוערך יחסית בברנז'ת המבקרים אך לא מוכר לקהל הרחב, כאשר יצא סרטו "שלושה מלכים", קומדיה שחורה על שלושה חיילים בעיראק של שלהי מלחמת המפרץ (הראשונה), בכיכובם של מארק וולברג וג'ורג' קלוני. הסרט, שלא היה להיט בקרב רוב המבקרים וכמוהם גם אצל הקהל, הצליח בכל זאת לבסס עצמו על פני תקופה, כשההערכה כלפיו נבנית לאט, וכך גם כמות הצופים בו וההכנסותיו. לא ברור אם העסקה של ראסל אפשרה לו הכנסות קבועות וסבירות מה-DVD של "שלושה מלכים", שכן מאז הוא נעלם ל-5 שנים תמימות - לא פרק זמן סביר לבמאי צעיר, מדובר ויחסית מבוקש.
עתה יוצא "אני אוהב האקביז" ("I heart Huckabees"), קומדיה סוריאליסטית שחורה נוספת, שלמרות שנעשתה בתקציב קטנטנן, טרם הצליחה אפילו להחזיר את ההשקעה בה. הסרט מחזיקה בקאסט מקורי ומגוון, בראשות ג'ייסון שוורצמן, שנתן בגיל 17 הופעה מבריקה ב"ראשמור" (ופאק, איך שהוא התבגר, שיער חזה והכל!). שוורצמן משחק את אלברט מרקובסקי, פעיל איכות סביבה שבטוח כי שורת צירופי מקרים הם המפתח למשמעות קיומו. הוא פונה לזוג חוקרים אקזיסטנציאליסטיים (דסטין הופמן ולילי טומלין הגדולה), שפועלים במישורים שונים כדי לעזור לו לפצח את משמעות חייו. הם עוקבים אחרי הקונפליקט שלו עם בראד סטנד (ג'וד לאו אמנם אנגלו וסקסי, אך לנצח פלגמט), מנהל ברשת בתי הכלבו "האקביז" שמשתלט על קבוצת שוחרי הסביבה של מרקובסקי למטרות יח"צ. במקביל, בראד שוכר את שירותי הזוג בעצמו, והעסק מסתבך עם כבאי שמאוכזב מהזוג (מארק וולברג), הנרתם לסייע למרקובסקי, עם חברתו המתוסבכת של סטנד (נעמי ווטס) ועם הנמסיס הגדולה של צמד החוקרים, פילוסופית צרפתייה בשם קתרין וובר (איזבל הופר).
שמש רגעית בראש עכור
היו שהשוו את "האקביז" ליצירת המופת של השנה, "שמש נצחית בראש צלול". זה לא פחות מעלבון לסרטו של גונדרי, שנכפתה עליו ההשוואה אך ורק בשל קווי עלילה הלוקחים את מוחו של גיבור הנמצא במשבר, מפרקים אותו ומתעתעים בתפיסת המציאות שלו.
בתחילת הסרט מציין דסטין הופמן ציור מפורסם של מאגריט כבסיס לתפיסת קיומו. משם הולך ראסל במתווה הדומה ליצירה הסוריאליסטית של הברנש עם התפוח המסתיר את פניו, ומכסה את הסרט בסרבול של קלישאות פילוסופיות, מלוות בהומור שחור-הזוי, אך מתון למדי, שום דבר שגורם לך לפעור את הפה בתדהמה או באמת לצחוק. קשקושי המטאפיזיקה הולכים לאיבוד על המסך, כמו קוואנטים במשוואה מול כיתת עיוורים. כקומדיה, "האקביז" לא ממש מצחיק, מלבד הבלחות קלות. כסרט פילוסופי, הוא טרחני וקשקשני מידי. נקודות האור הן טומלין, מארק וולברג המצוין, שנראה כאילו הוא באמת נהנה מכל רגע, והוא מצחיק ומרגש ומקסים (ומהמם). וגם שוורצמן בסדר, בדרך כלל. עוד תורם לנסבלות הסרט הוא ג'ון ב?ר?יון, מלחין מבריק, שלמעשה הוא החוט המקשר היחיד בהשוואה ל"שמש נצחית". מי שהביא פסקול גאוני לסרטו של גונדרי ול"מוכה אהבה" של פ.ט. אנדרסון, עושה גם כאן עבודה מעולה, עם פסקול שצריך לעיתים לתבוע את עלבונו מהסרט.
ויחד עם זאת, יכול להיות שאם תתנו לו פשוט לצוף, בלי להתעמק יותר מידי במבוך העלילה הסוריאליסטית והמתפלספת של ראסל, או בלי לחפש את הגגים כדי לצחוק בהם, אולי תהנו מהסרט, שלמרות הכל כתוב מושחז למדי (לפרקים) ומשוחק לא רע (לרוב) ואפילו מהנה למדי (לפעמים). ראסל הוא עדיין במאי לא שגרתי ומעניין, עם חשיבה מקורית. מי יודע, אולי שווה לראות את "אני אוהב האקביז", ולו רק כדי שנוכל להמשיך ולעקוב אחריו בעתיד.