עד נקודה זו בעלילה הייתם עדים להתקדמות חלקה וקלילה לעבר המטרה הנכספת, כשהמטרה היא משהו כמו חיבוק לבבי מאפריקה במבטה ב-VIP לאונג' של מועדון בניו יורק או קריצה סוגסטיבית מביונסה מעבר לשולחן בפרסי הגראמי. תהליכי הקמת הלייבל והוצאת התקליט הראשון התקדמו ללא בעיות מיוחדות ומצב הרוח היה מרומם. אבל כמו בכל סאגה, נקודת השפל היתה חייבת להגיע, והיא אכן באה בצורת רצף פאשלות ואירועים מסתוריים שקיבלו מאוחר יותר את השם "הקללה".
הסימן המוקדם הופיע עוד באולפן המסטרינג, כשהמחרטה כיבתה את עצמה בפתאומיות בזמן חריטת ה-lacquer הסופי. בסופו של הסשן אמנם החזקתי ביד את ה-lacquers של שני צידי התקליט, אבל לא תיארתי לעצמי איזו כמות של קארמה רעה נצמדה אליהם. אז כשאני עדיין שמח וטוב לב לקחתי את ה-lacquers למפעל ההדפסה, הזמנתי 700 עותקים ונתתי להם את העיצוב הגרפי של המדבקות על גבי דיסק צרוב. תהליך ההדפסה הוא כזה: המפעל הופך כל לאקר לחותמת מתכת הקרויה stamper, שהיא נגטיב של הלאקר, ובעצם תבליט שממנו מדפיסים את העותקים. לאחר מכן מדפיסים כמות מצומצמת של הדפסות נסיון (test pressings), שהם עותקים אמיתיים של התקליט עליהם יש בדרך-כלל מדבקות לבנות ריקות, כדי לוודא שהמאסטר יצא כמו שצריך. רק אחרי שהלקוח מאשר את הטסטים, המפעל נותן למכונות להריץ את כל הכמות הדרושה.
הבעיות התחילו בערך שלושה ימים אחרי שביצעתי את ההזמנה במפעל: כשהגרפיקה נשלחה אלי לאישור באי-מייל, נראה כאילו קיבלתי את כל סאגת מיקרוסופט נגד אפל של עשרים השנים האחרונות בקובץ אחד. העיצוב שלי נעשה בפי.סי, המדפיסים עובדים כמובן עם מק, והגרפיקה נראתה כמו לא יותר מגוש שחור שבו כל האלמנטים מגובבים בערימה בתוך עיגול. זה לקח כמה שעות של אינטראקציה מורטת עצבים עד שהגרפיקאים שם הצליחו להגיע לתוצאה המיוחלת. אבל זו היתה רק ההתחלה.
אסיד האוס
יומיים לאחר מכן אני מקבל טלפון מבוהל מהמפעל. בזמן התהליך שהופך את הלאקר לסטאמפר, נשפכה עליו חומצה (!) וזהו, אין יותר מאסטר לצד ב' של התקליט. צריך לעשות חדש, והם ישלמו. עיכוב של שבוע. למרבה המזל סיימון מהאקסצ'יינג' (ראו פרק קודם) רושם במחברת המיתולוגית שלו את כל הפרמטרים בכל המכשירים האנלוגיים שהוא השתמש בהם כדי לעשות כל מאסטר, ולכן יצירת לאקר חדש היא טריוויאלית יחסית. כך שפשוט שלחתי שוב את הדיסק לאקסצ'יינג, שם יצרו לאקר חדש וזהה לקודם, ושלחו אותו ישירות למפעל.
אחרי עוד כשבוע, הגיעו סוף סוף הטסטים. ואני חייב להדגיש את גודל הרגע בשבילי: סוף סוף, אחרי למעלה מעשר שנים של יצירת מוזיקה, החזקתי בידי תקליט ויניל אמיתי, שחור, ועליו מוטבע קטע שהייתי שותף ליצירתו. הנחתי את הטסט על הפטיפון ואת המחט על הטסט, הקטע התחיל לנגן, נשמע לכמה שניות ממש טוב, ואז המחט קפצה. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי וניסיתי שוב. והיא קפצה שוב. והמשיכה לקפוץ בעוד כמה נקודות בקטע. וכגודל ההתרגשות כך גודל ההתרסקות: סיימון פישל, וצריך לעשות מאסטר חדש, הפעם לצד א' של התקליט. ושוב היה צורך בסשן נוסף אצל סיימון (שמאוד התנצל) ובהמתנה של שבוע לטסטים החדשים כדי שסוף-סוף אחזיק בידי אב-טיפוס מוצלח של התקליט.
כשגבר אוהב
לאחר המתנה של שבועיים נוספים קיבלתי טלפון מהמפעל לבוא ולאסוף את 700 חתיכות הפלסטיק שלי. למרבה הפליאה לא נדרסתי בדרך למפעל ולא קיבלתי תקליטים עם מדבקות של הפסקול של "קיל ביל 2". הקללה היתה מאחורי. העותקים הגיעו מסודרים יפה בארגזים של שלושים חתיכות כל אחד, שלמרבה הפלא נכנסו בלי בעיה למכונית הפצפונת שלי. התחנה הראשונה אחרי המפעל היתה קודוס, חברת ההפצה (ר' פרק 2), שם השארתי את העותקים למכירה, ומשם המשכתי לווייט נויז, חברת היחצ"נות (ר' פרק 3), שם השארתי את העותקים לפרומו. רק בסופו של אותו יום יכולתי להשתכשך ב-30 העותקים שהשארתי לעצמי, לחבק אותם ולאהוב אותם כמו שרק גבר יכול לאהוב פלסטיק שחור, עגול וקשה.
זה היה היום בו וייט נויז התחילו את קמפיין היחצ"נות. הזמן הדרוש לקמפיין הוא כ-8 שבועות, מהרגע בו התקליטים נשלחים לאח"מים ועד שהתקליט יוצא באופן רשמי למכירה. זה הזמן הקריטי שבדרך כלל קובע אם מדובר בלהיט, בפלופ, או משהו באמצע. השלב הטכני היה מאחורי. התקליט קיים. עכשיו כל מה שנותר היה להחזיק אצבעות.