בלי שום מכרז שעומד לו מעל הראש מתחיל ערוץ 8 בערב שידורים חדש שכהרגלו, כולו דובר עברית. במרכז הערב עומדות שתי תוכניות מקור חדשות: "החולה המדומה" ו"סדנה למשחק". בנוסף, עולה גם עונתה השניה של הסדרה המוערכת "בולדוג", והערוץ אינו שוכח גם את משבצת השידור הקבועה היחידה לסרטים תיעודיים ישראליים (השבוע ישודר הסרט "אגדת ג'יטה" על השחקנית ג'יטה מונטה).
"החולה המדומה" בהגשת אריק קנלר, סוכן טאלנטים בזמנו החופשי, היא סדרה בת שבעה פרקים המפגישה את קנלר ההיפוכונדר בכל שבוע עם מחלה אחרת, בה הוא מנסה לקחת חלק פעיל. הפרק הראשון עוסק בבעיה האופנתית והמאוסה בה ניסו לטפל כבר מיקי חיימוביץ, מירי בלקין ורפי גינת, הלא היא בעיית ההשמנה. קנלר, הלא רזה, רושם את עצמו כמשתתף פעיל במיוחד בסדנת פסיכודרמה "סיפורים מהבטן", ומתמקד במהלך הפרק בעצמו ובשאר המשתתפים בטיפול הקבוצתי המוזר הזה. קנלר מנסה לברר האם מדובר במחלה נפשית או בריאותית, וממשיך לייצג בכך את העובדה העצובה כי השמנים הפכו להיות המצורעים החדשים בתרבות שלנו.
התחושה הנוצרת בעקבות הצפייה בסדנה היא של צפייה במכורים לסמים המנסים להיגמל בשיטת 12 הצעדים או משהו, בעיקר בגלל הכנות והחשיפה העצמית הגבוהה אליה מגיעים המשתתפים וקנלר בעצמו. זהו גם הצד המעניין בתוכנית, המתעסק בצד הנפשי של ה"חולים" ולא במחלה עצמה ובדרכים לפתרונה.
הברנאר פיבו שלנו
"סדנה למשחק" בהנחיית עמנואל הלפרין, היא הגרסה הישראלית לתוכנית האמריקאית ששודרה בערוץ, "סטודיו למשחק", בהנחיית המנחה המתחנף בתבל, ג'יימס ליפטון. התוכנית היא המשך מתבקש להתעוררותו של הקולנוע הישראלי וההצלחה לה הוא זוכה בקרב הקהל. חוק הקולנוע כבר אושר, ערוץ לקולנוע ישראלי כבר יש, "פרוייקט גרינלייט" הישראלי רק החל, וכעת הגיע הזמן גם לתוכנית שתנסה לזייף קצת פולחן כוכבים שכל כך חסר כאן. הלקוחות של קנלר בטח יהיו מרוצים ממנה. אם בתוכנית המקור יש תחושה כי הכוכב ההוליוודי יורד מהאולימפוס בו הוא נמצא כדי לרדת לעם ולחלוק עמו את חוכמתו, בגרסה המקומית וחסרת הזוהר אנו זוכים לשיחה אינטליגנטית עם השחקן, לשעה קלה של "אלה הם חייך". התוכנית מופקת בשיתוף עם החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב ואיגוד שח"ם, וככזאת היא צנועה ולא יומרנית.
הלפרין, הברנאר פיבו שלנו, האליטיסט במובן החיובי של המילה, התמקם בנינוחות בנישה החדשה והקטנה שמצא לו בערוץ. באולפן צנוע הכולל שני כסאות ושולחן עם אגרטל מים, הוא מנהל ראיון, ללא הכרטיסיות המפורסמות של ליפטון, העובר דרך כל התחנות התרבותיות החשובות של המרואיין.
בפרק הראשון עם רמי הויברגר, מלווה הראיון במינון נכון של קטעים מהקריירה שלו, שאלות מהקהל המורכב מסטודנטים למשחק ולקולנוע, שלב השאלון הזהה (במקרה הזה של מרסל פרוסט ולא של פיבו, כמו בגרסה האמריקאית) ובסופו זוכה סטודנט למשחק להציג קטע מההצגה "מחכים לגודו" יחד עם הויברגר, שזכתה ליחסי הציבור המוצדקים ביותר שנראו מזה זמן רב בטלוויזיה.
הראיון אינו גולש לצד הרכילותי המוכר מתוכניות אחרות ואינו מנסה למחזר סיפורים ידועים. הלפרין חוקר את הויברגר על הזעם הידוע שלו, אך אינו מזכיר את הרכילות בדבר הכאתו את אחת מהשחקניות בעת שהשתתף ב"קן הקוקיה", לדוגמא. הוא גם אינו מנסה לגלוש לפוליטיקה הכה מזוהה עם הויברגר. הלפרין מתעניין בעבודת השחקן, בטכניקות שלו, במשמעות המשחק ובדרך שעבר המרואיין מהתפקיד הראשון כגוויה, דרך שאר תפקידיו בקולנוע, טלוויזיה ותיאטרון.
זהו אינו ערב השידורים הטוב ביותר שהעלה הערוץ. ערב השידורים הקודם, שכלל את תוכנית הקאלט המקורית "הפיצוציה" ואת תוכניתו התיעודית המקסימה של ארי פולמן "החומר שממנו עשויה האהבה", היה טוב בהרבה והיה רלוונטי יותר למציאות הישראלית. ערב השידורים הנוכחי אינו מציב אלטרנטיבה אמיתית והוא דומה יותר לערוץ שתיים שלפני המכרז - עיבוד זול לתוכנית אמריקאית וסדרת תעודה המתאימה לכל טעם. למרות איכותן של התוכניות, לא בשביל זה קיים ערוץ שמונה.