מחאה באופסייד

מהי כתיבה פוליטית? מהי שירה פוליטית? מהי מחאה? בימים אלו, הרבה אחרי האינתיפאדה הראשונה והשנייה, והמון זמן אחרי 1967, יוצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר השירים החדש והמעניין של יצחק לאור - "עיר הלוויתן". מיד בתחילתו, בשיר הראשון, לאור מספק לשאלות הללו מעין תשובה: "אני מוותר", הוא כותב ב"שיר פרידה מאהבה גדולה", "...לא אבגוד בערבים, גם לא בשביל פרס ספרותי, לא תהיה לי משרה ולא פנסיה, אבל לא אלמד לזלול עם פושעים...". יצחק לאור, מהדמויות הבולטות בעולם הספרות בארץ ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מכריז שהוא מוותר על כל מנעמי העולם הזה לטובת כתיבה פוליטית ורדיקלית אשר חותרת לשנות את המציאות. פרסים, פרנסה, הוקרה – כל אלו נשכחים לטובת הבערה הפנימית הזועקת חמס לנוכח עוולותיה של מציאות דורסנית ואיומה. המון זמן אחרי 1967, ומתוך עמדת הכוח הברורה שלאור התבסס בה מאז, נראה שבאמביציה הזאת יש משהו בעייתי.

ספר השירים החדש של לאור אינו מופיע כרעם ביום בהיר. בתקופה שבה לשירה מוקצה מקום מצומצם בתרבות בכלל, ובעולם הספרות בפרט, דווקא השירה הפוליטית נהנית מסוג של עדנה. משוררים כלאור, אהרון שבתאי ודליה פלח, מפרסמים בשנים האחרונות ספרי שירה פוליטיים מובהקים, ומוסף "תרבות וספרות" היוקרתי של עיתון הארץ אף משמש כבמה החצי רשמית שלהם. זוהי קולה של קינה גדולה, המתנערת כמו במתכוון מצעיפיה של הליריקה, ומדווחת בפרטנות כמו עיתונאית על פשעיה של אומה שמידותיה הושחתו בעקבות הכיבוש. כל זאת, מתוך עמדה של בידול עקרוני, המודגש לעייפה, בין הכותב המוחה לבין איזה קונצנזוס דמיוני אשר מכתר אותו בעוינות. זו יכולה להיות המדינה, כמובן, אבל גם האקדמיה, הממסד הספרותי, קהל קוראי השירה בארץ או כל מגזר אחר אשר נחשד, משום מה, בשמרנות חשוכה ובלאומנות מוצפנת. המשורר המוחה, אשר שירתו מתפרסמת בהוצאות יוקרתיות ובמוספים מובילים, מתבדל מקהלו בכוח מחאתו, וכואב לבדו את האמת אותה הוא שר באומץ.

ספרו החדש של לאור מתאמץ לסמן את הנבדלות של מחאתו באופן מקצין והולך. לפני חמש עשרה שנה, כאשר הוא קיבל את פרס ראש הממשלה על עבודתו הספרותית, לאור עוד עמד על יחסים מורכבים יותר בינו ובין התרבות אשר מוקירה, בסך הכל, את מפעלו וניזונה ממחאתו. ב"שיר על ראש הממשלה והערת שוליים בסופו" הוא כותב: "כתבתי שירה עברית (הייתי כפפה על הכתמים, תמליל לכוד בתוך מזוזה, גרון בלי מיתרים) יותר מזה לא העזתי לעשות." וכעת? בשירו "דלת סגורה" הוא כותב לבנו: "...אין לי ברכה בשבילך/ זולת שתזכה לשכוח/ את השפה בה כתב/ אביך את ספריו". לאור, שהתבדל מן התרבות העברית באמצעות לשונה, מטיל על בנו את השלמתו של המהלך הפרדוכסלי הזה.

ב-1985, כאשר לאור החל לכתוב שירה פוליטית, ניתן היה להאמין עדיין בקיומו של קהל אשר יוכל להזדעזע מן המחאה שלו. הרבה אחרי האינתיפאדה הראשונה והשנייה, והמון זמן אחרי 1967, העוולות שבכיבוש, על אף נוכחותן הבלתי נסבלת והמתמידה, כבר מוכרות לכל. כאשר קצינים בצה"ל מסרבים לשרת בשטחים, ובליכוד מדברים על מדינה פלסטינית, נראה שלאור מתעקש לסמן בנחישות קווי הפרדה שהמציאות הפוליטית המשתנה הולכת ומטשטשת.

"האם אתה רואה את עצמך כמשורר שזכה להצלחה?" שאלה אותו הלית ישורון בערב שנערך לכבוד ספרו בבית אריאלה, באולם מלא מפה לפה באנשי ספרות שבאו לחלוק לו כבוד. "הצלחה?" הוא תמה לרגע, "אם לזה את קוראת הצלחה אז טוב, סימן שהצלחתי".