זוז, לולה זוז

סרג'יו קסטליטו ("המטבח של מרתה") הוא ברנש מעצבן משתי סיבות. קודם כל, בראיונות לעיתונות הוא אוהב להשתמש בדימויים בלתי נסלחים כמו "חיפשתי שחקנים כמו אדם עיוור, מגשש באפלה, מנסה להריח ריח טוב, רוח טובה" או במטאפורות; "אני אוהב להראות את האגרוף הקמוץ של החיים". הסיבה השניה היא שהוא מוכשר כמו שד כשחקן, כבמאי וכתסריטאי גם יחד - וזה כבר באמת פיכסה לגמרי.

אבל מה לעשות – הסרט "לא לזוז", הרפתקת הבימוי השניה של קסטליטו אחרי "ליברו בורו" מ-1999, מצטיין באופן לא מפתיע בכל קטגוריה שתוכלו לחשוב עליה – תסריט, בימוי, צילום ומשחק. מסתבר שהווית המשורר של קסטליטו וכשרונותיו כיוצר התמזגו יחד לאחד הסרטים הזרים המרשימים שראיתי בזמן האחרון.

הסיפור מבוסס על רומן עטור פרסים של מרגרט מזנטיני, אשת חיקו של הבמאי ויוצרת מוערכת בפני עצמה, ומספר על טימותיאו (סרג'יו קסטליטו כמובן), מנתח מצליח, נשוי לאלזה (קלאודיה ג'ריני) ואב לילדה מתבגרת, שמקבל באחד הימים פציינטית חדשה על סף מוות - הבת שלו. בשעות בהן הוא ממתין מפוחד מחוץ לחדר הניתוח של בתו, צולל טימותיאו אל נבכי עברו, ומדגים לנו בין השאר, שימו לב במאים יקרים, איך משתמשים בפלאשבק בצורה מופתית.

אחרי שעברנו את וילונות סיפור המסגרת ונסענו אחורה בזמן, אנחנו מתוודעים לטימותיאו של לפני 15 שנה. בחיים האחרים ההם, בעודו נשוי לאלזה, אותה אישה יפהפייה וחזקה, פוגש טימותיאו את איטליה (פנלופה קרוז), בחורה מוכת גורל, ולאחר שהוא אונס אותה (!), הוא גם מתאהב בה עד כלות, כמה איטלקי מצדו. מהלך הרומן האסור והמפוקפק ויחסיו עם אשתו החוקית, שבדיוק נכנסה להריון, הם הבשר של התבשיל הקולנועי החריף-מתוק הזה. רגעי ההמתנה מורטת העצבים מאלצים אותו להיזכר בתמונות מעברו - גם כאלה שהדחיק או ניסה לשכוח - ואפילו לעשות לרגע מעשה בלתי הגיוני לחלוטין מבחינתו, לבקש את רחמי האל.

אבל ב"לא לזוז" הסיפור המלודרמתי הוא רק חצי מהחוויה. קסטליטו הבמאי הלך על אסתטיקה. הצילום מסוגנן ומעוצב עד לפרט האחרון, וקסטליטו השחקן ידע להוציא מעצמו ומשחקניו את הזוהמה והעליבות האנושית שעולה מהתסריט. הניגוד בין הצילום הנהדר לסיפור על חולשה ותשוקה הופך כל סצנה למיוחדת, והתוצאה היא 125 דקות של הנאה רגשית וחושית צרופה – ואם אני כבר נסחפת עד כלות, תרשו לי להעריך שמדובר בסרט האיטלקי של השנה. פנלופה קרוז משחקת דמות שנחרטת בזיכרון ימים רבים אחר כך, וגם קסטליטו עצמו, איך לומר, יודע את העבודה היטב. וכך, בין סכיני מנתחים לזיכרונות סוערים, מציג לפנינו "לא לזוז" גרסה פרטית לרגעי ההשלמה של אדם עם עצמו ועם זיכרונותיו.

"לא לזוז", הוא אחד הסרטים שהייתי ממליצה בכל פה לכל מי שבאמת אוהב קולנוע שלא להחמיץ בשום אופן. עדיף אפילו למהר ולדאוג שהצפייה בו תהיה על המסך הגדול – כשכל קלוז-אפ מגיע בגודל הראוי. ובאשר למר קסטליטו, אני מחכה בכיליון עיניים לסרטו הבא, אבל תזכירו לי לדלג על הראיונות עמו, כדי שלא אתקל בעוד פנינים כמו "הייתי זקוק לפרבר ומצאתי עיר רפאים...הייתי צריך חום וחיכיתי לקיץ" או "זה היה כמו להסיר את הקליפה ולסחוט את המיץ". כי קסטליטו הוא תסריטאי-במאי-שחקן מחונן, כך שאת השירה, הוא יכול להרשות לעצמו להשאיר למשוררים.

"לא לזוז", סרג'יו קסטליטו