שאפט באפריקה

אלכסנדר מק'קול סמית, מחבר סידרת הספרים "סוכנות הבלשיות מספר 1", אוהב אינטואיציה ואוהב את אפריקה. הוא החליט להקדיש לשתי אלה סדרת ספרי בלשות, המורכבת משישה ספרים, מתוכם יצאו בינתיים לאור בעברית שני הראשונים: "סוכנות הבלשיות מספר 1" ו"דמעות של ג'ירפה" (לפי סדר יציאתם). הספרים עוסקים בעלילותיה של בלשית מבוצוואנה, הבלשית ממין נקבה הראשונה בעירה, והם אינם ספרי בלשות רגילים. בספרים אמנם נבנה מתח, וישנן תעלומות אותן פותרת הבלשית בתבונתה, אך לא תמצאו את עצמכם כוססים את הציפורנים בדריכות מתמדת לפתרון המפתיע ולא תמצאו את עצמכם מרותקים לספר ללא יכולת לעזוב אותו, בגלל תחושה שאוטוטו מגיע הסוף המזהיר. אתם כן תמצאו את עצמכם גומעים את הספר בקלילות והנאה בלתי פוסקים, ונמשכים קצת יותר אל תוך עולמה המופלא של מא פרשיוס ראמוצווה, הבלשית הגיבורה.

שני הספרים הראשונים בנויים באופן דומה זה לזה: בשניהם ישנה עלילה המורכבת מתעלומה מרכזית רצינית, שלאורכה שזורות מיני-תעלומות, שנפתרות תוך עמודים ספורים. כל העלילות אינן "קודחות מוח" ואינן דורשות מאמץ לוגי רב. מי שמצפה לפתור את התעלומות באמצעות צעדים הגיוניים אלמנטריים, יתאכזב. הפתרונות שמציעה מא ראמוצווה הם תמיד אינטואיטיביים. מא משוחחת עם חשוד אפשרי, ומיד קוראת עליו את כל שהתרחש. היא חשה באמת אותה מסתיר כל חשוד עוד לפני שהיא עצמה יודעת מה היא. בתחילת כל פרשיה הבלשית כבר יודעת את הסוף, ולא טורחת להסתיר אותו מהקורא. סיפור הבלשות הוא בעצם סיפור האמצעים המחוכמים והמשעשעים בהם נוקטת ראמוצווה על-מנת לחשוף את האמת לעיני לקוחותיה ולהוכיחה.

אך כל אותן הרפתקאות אינן אלא שיר הלל של מחבר הספר לנשיות, לאפריקה ולמדינה הקוסמת, לפחות על-פי תיאוריה בסדרה, בוצוואנה. דרך התעלומות מכניס אותנו מק'קול סמית אל תוך אורחות החיים בבוצוואנה, ואל תוך עולם ערכים אותו מציע המחבר כהנחיות לחיים טובים יותר. הספר מלא בהערות לוואי פשוטות, החושפות אידיאולוגיה המתבססת על תמימות והומניזם המודעים לעצמם. המחבר, שעל-אף שנולד ולמד באפריקה הוא עדיין "זר" ליבשת, בהיותו לבן ובן חינוך מערבי (כיום הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד), לובש נקודת מבט פנים-אפריקאית.

החינוך אותו הוא מעניק לקורא, ההרצאות המזדמנות על חיים טובים יותר, ניתנים כתובנות תמימות של הדמויות בנוגע להשפעת החיים המודרניים על אפריקה. מא ראמוצווה רוטנת לא מעט על העדר הנימוס של הצעירים המקומיים, ובכך מסבירה לקורא מה הם כללי הנימוס הנאותים על-פי הבצוואנה (למשל – כאשר לוחצים את ידו של אדם, יש לאחוז ביד הלוחצת עם היד השניה). המטרה היא לשכנע את הקורא בפשטות שבחיים הבוצוואנים. אולם פשטות זו לעיתים הופכת לסיסמאות פשטניות, למשל כאשר מא ראמוצווה מגיעה למסקנה כי מה שנותן לאדם סיבה לחיות, מה שפותר לו את כל הבעיות הקיומיות, זה דלעת. כאילו רצתה לומר שהדלעת, כמייצגת את הצרכים הפשוטים והיום-יומיים, היא חזקה יותר מכל המחשבות המורכבות שמעסיקות את האדם המודרני.

לעיתים נדמה שהדמויות בספר הן יותר מדי מתקדמות בדעותיהן, ואז נגלים תפרים לא עדינים בין תפישת עולמו של המחבר לבין הכתיבה הפנים-אפריקאית. המחבר מרחיק לכת בניסיון שלו להראות כיצד תפישה פשוטה ולא שכלתנית של המציאות מביאה להומניזם אמיתי. כך היחס אל נשים, בעיקר מצד גיבורת הספר, הוא יחס כמעט פוסט-פמיניסטי. הנשים מהוללות על יכולותיהן ועל יתרונותיהן על-פני הגברים, והכותב בעצם רומז לקורא כי לא יזיק לו להחדיר קצת "כוח נשי" לחייו. המחבר שוכח לעיתים איפה עובר הגבול בין בוצוואנה לבין האקדמיה שבה הוא שוכן. ברגעים כאלה מוצנע הקסם האפריקאי וזרימת הסיפור מופרעת.

ולמרות הבנאליות המזדמנת, ולעיתים חוסר עידון, הכתיבה של מק'קול סמית מלאת חן וכובשת לרוב. הקורא משתכנע בעוצמות הנשיות-אינטואיטיביות של הבלשית, ובקלות מוותר על הרצון להגיע לפתרונות שכלתניים לתעלומות השונות. החברה הבוצוואנית מצטיירת כחברה אוטופית כמעט (בגבולות הסביר), אך אינה מותירה תחושה של זיוף או דביקות. תוך זמן קריאה קצר הקורא הופך לנייטרלי ביחסו אל המדינה, ושוכח את כל שהוא יודע לגבי אפריקה המדממת. המחבר משכנע את הקורא בקלות, כי כל שמתרחש בעולמן של הדמויות הוא מה שמסופר. אין כובד חיצוני מיותר כמו מלחמות או כלכלה, ישנם אנשים פשוטים החיים את חייהם מתוך נאיביות מאושרת. אני מחכה לתרגום המשך הסדרה, וכפי הנראה – גם לסרט.