גראס לניצולי שואה

ב-3 בינואר 1977, בעיצומו של גל פרסומים על חשדות פליליים, נסע אברהם עופר, אז שר השיכון של מדינת ישראל, אל חוף תל ברוך ושם ירה בראשו. במכתב שהותיר אחריו כתב עופר "אין לי ספק שהאמת תצא לאור. שלא מעלתי ושלא גנבתי ושהכל הן עלילות שווא, אך אין לי כוח לשאת זאת יותר". להבדיל אלף אלפי הבדלות, בצד השני של העולם ובתקופה אחרת, ב-30 בינואר 1945 טובעה בים הבלטי ספינה גרמנית כשעל סיפונה 10,582 בני אדם. שני המקרים שונים מאד זה מזה, אבל כמו כל אירוע, ההיסטוריה לועסת אותם וממשיכה הלאה. ככה זה עובד.

ההבדל בין שני המקרים הנ"ל (וסליחה לכל מי שנפגע מאזכור אברהם עופר) לא קשור להזדהות. ההבדל הוא קודם כל כמותי. כמה שאי אפשר לתפוס מוות של אדם אחד, ככה קשה לתפוס מוות כפול עשר, מאה, עשרת אלפים או ששה מליון. בשביל זה המציאו את הסטטיסטיקה, הטבלאות ולוח הכפל. בשביל זה גם המציאו את הספרות.

ב-1959, כשהיה בן 32, הוציא גינטר גראס את ספרו הראשון, "תוף הפח". בתיאור גס, "תוף הפח" הוא ספר שואה למתקדמים – יש בו מין, צחוקים, מוות, רצח, עוד רצח והרבה היסטוריה. היסטוריה גרמנית והיסטוריה פולנית. אם מישהו מתעקש על זה, הוא יכול להגיד שגראס כותב את ההיסטוריה "שלהם". אבל גראס למעשה כותב היסטוריה מוכחשת ואמיתית, אנושית ולא סטטיסטית, והצד האנושי לא יכול להיות הצד "שלהם". ככה הוא גם עשה בשני הספרים הנוספים שהיוו את "טרילוגיית דאנציג" ובעוד הרבה מאד ספרים שהוציא מאז. ברובם המכריע הם עסקו בהיסטוריה הגרמנית, ספרו הנוכחי, "בהילוך של סרטן" שיצא במקור ב-2002, אינו שונה.

שילדת הסיפור שגראס מספר הוא סיפורה של אוניית הפליטים, שנקראת על שמו של עסקן נאצי שנורה למוות על ידי יהודי. אבל הסיפור מסתעף ומכיל גם את סיפורו של הקצין שעמד בראש הצוללת הסובייטית שהטביעה את האונייה, מה שמסבך קצת את היחסים הפשוטים יחסית – גרמנים-יהודים-נאצים. הסיפור הוא תמיד סיפור אישי, והוא נעשה, כדבריו של גראס עצמו, "בהילוך של סרטן" - לאורכה ולרוחבה של המאה העשרים, וחלקו גם מתקיים במרחב האינטרנטי, בלי לגלות יותר מדי.

גראס כותב על כאב גרמני, מפרק את הפנטזיה על שוויון מעמדות שהזינה אנשים בתקופת הרייך, וכותב על חוסר היכולת להיות אב, בן ובעל. עם הרבה כנות, זכרון ונוסטלגיה. גראס גם מחבר את הדמויות של "בהילוך של סרטן" עם אלו של "שנות כלב", הרומן שסגר את טרילוגיית דאנציג, וכך מרחיב את הממד האישי בספר. מה שגראס לא עושה זה לכתוב אנשים אחרים, כמו שגראס לא יכתוב בתור אשה, גראס לא יכתוב בתור יהודי. גראס כותב את מה שהוא, גרמני בן 75, מתוך הומניות ובלי להסתבך עם הפלונטר שנקרא לתאר-איך-מישהו-אחר-מרגיש. "ראשים לא מגלים דבר. לא רק שלו. זהו אזור סגור. מבחינת ציידי המלים זהו שטח הפקר. אין טעם להרים את קליפת המוח. מה גם שאף אחד לא אומר את מה שהוא חושב".

סך הכל, "בהילוך של סרטן" הוא ספר ממש טוב. מי שנרתע מפרטים ועובדות עלול להירתע קצת, אבל האופן שבו גראס מציג את האסון הימי הגדול בהיסטוריה, שבו למעלה משמונת אלפים פליטים חיילים ואנשי צוות נהרגו לאחר שלוש פגיעות טורפדו באונייה "וילהלם גוסטולף", הוא פשוט מהלך של רב-אמן.