טיפול שורש – ד"ר רות ומיס קנאל

רבים שואלים אותי: איך בכלל יצאת שיננית? מסובכות השאלות האלה. הן מצריכות אותי לנבור שוב בעבר שלי בשביל לשחזר, וכיוון שאין שום פרט בעברי שראוי לשחזור, המשימה מבאסת אף יותר. בכל זאת, למי מכם שמסתקרן, הבה נחזור שוב לאמצע שנות התשעים, לזמן שבו הכל התחיל.

מסיבה לא ברורה התגלגלה רות בנעוריה לכיתה הטיפולית במרתפי תיכון "בויאר" (אולי עקב נטייתה המצערת לבהות באנשים במבט זגוגי ולחבק עצים. הציונים דווקא היו אחלה, תודה ששאלתם, אך מבחינת אישיות הוכרזתי כצמח. גורלי נחרץ).

זה היה כל כך חשוך ונורא שם, אני אומרת לכם, לא היו אפילו וילונות בשביל להתאבד עם החוט. אני זוכרת שהמחנכת הייתה אומרת לכל התלמידים הקרימינלים שחוץ ממתדלקים לא ייצא מהם כלום, אבל רות, לעומת זאת, תוכל לצאת אפילו שיננית אם היא רוצה. בחייאאאת זומזום.

הייתי אווזה פותה וכעורה בת 16 (לא הרבה השתנה מאז, אולי רק הגיל) וברגע ששמעתי את מילת הקסם "שיננית" ידעתי שאבלה את שארית חיי בהצצה לתוך פיות מצחינים של אנשים. למה? כי אמרו לי שאני יכולה. זה חשוב לעודד את הדור הצעיר ולטעת בו תקווה שיוכל לפתח לעצמו אפילו קריירה מזהירה בתחומי היגיינת הפה, וזה למרות שהחברים שלו לכיתה יורקים לו כדורים קטנים כאלה בשיער ועושים לו ווג'י כשהמורה התורנית לא מסתכלת.

שנתיים אחר כך הגיעה יחידת השינניות הניסיונית של האוגמ"ר 80 (המקום הזה קיים והעולם שותק), שם למדתי לחפף, לעגל פינות ולהלבין טוחנות. חדלתי להיות שוקיסטית והתחלתי להיות שוקיסטית עם סטייל. אפילו מושחתת לפרקים. תקופה מסוימת אף התמחיתי בטיפולי שורש, ואין כמו עריכת טיפולי שורש על מנת להוציא את כל הרוע שבך החוצה. אהבתי את עצמי ככה. ד"ר רות ומיס קנאל. זה היה כמו להצטרף לכוחות הרשע ועוד לקבל על זה משכורת.

קריירתי המזהירה נגדעה באיבה כשליחידה הגיע מכשיר לייזר חדיש ומתקדם לטיפול, ואנוכי, המפגרת, ניסיתי לשחזר בעזרתו סצינה ממלחמת הכוכבים. בזמנו זה נראה הדבר ההגיוני לעשות. דווקא חשבתי שמדובר במשובה חיננית, אבל איכשהו נשארתי במיעוט בעניין הזה. את זה שאני בסדר והעולם לא אני כבר יודעת, אבל זה לא מנע ממפקדיי שיישרפו לערוך לי משפט, ולשלוח אותי לסיים את השירות שלי בתור מש"קית ממטרות (אל דאגה, כושיליאחותכם, יום הדין קרב בצעדי ענק, ואני לא משחיזה את סכין הקצבים הזאת בשביל לפרוס איתה פוקאצ'ות).

כן, והיתה כמובן הקליניקה ברחוב בעלי התוספות 19. לא ממש נתתי עליהם את הדעת אחרי השחרור, אבל הם פרסמו מודעה: דרושה שיננית. אמרתי: וואלה, אני שיננית, והלכתי לראיון. ד"ר אבשלום גרוס וסילבי האסיסטנטית שלו ניסו לשחק אותה בהתחלה כאילו הם מנהלים מקום עבודה מכובד, אבל אני ישר ראיתי עם מי יש לי עסק כשהם לא אמרו לי כלום על השיער הוורוד שלי, כמו גם על זה ששמתי רגליים על השולחן ואיפרתי להם על הניירת.

רבע שעה בהיתי בהם והם בהו בי בחזרה ואף אחד לא מצמץ. בסוף גרוס התייאש ואמר לי: יאללה, מה את מזיינת ת'מוח כל כך הרבה. תתחילי מחר בעשר. למצוץ את יודעת? אהה, אישרתי, מין אוראלי איז מיי פייבוריט. סילבי וגרוס נראו מאושרים כאילו זכו בלוטו. רק בדיעבד הבנתי: כל העניין הדנטלי הוא רק סיפור כיסוי לשני חולי-הנפש הללו, ובין פציינט לפציינט הם טוחנים זה את זו בחדווה, מגלגלים כל דבר שניתן לגלגול, מתקשרים לאנשים בשביל לבדוק אם יש להם קולה בברז ועושים מונינג מהחלון בקומה למעלה.

הם בכלל לא רצו שיננית, הם רצו צלע שלישית למשחקים ההזויים שלהם. טוב, זה לא כאילו שהיה לי משהו יותר טוב לעשות. הצטרפתי. כך החלה התקופה הנפלאה בחיי. נכון שזה המשפט הכי מפגר שאפשר לסיים איתו העלאת זיכרונות?

[בפעם הבאה: כיצד פתחתי לפציינט את הלסת בכוונה וזכיתי לכינוי "השיננית מהגיהנום"]