סמפל אותי

רגע לפני מותו הסופי של פורמט הדיסק, התייצבות מחירי השירים בשירותי ההורדה החוקיים לסביבות ה-50 סנט והתגשמותן של נבואות קלישאתיות נוספות, מגיח השלב האבולוציוני הבא במהפכה הדיגיטלית - Creative Commons License. בפרקים הקודמים, כזכור, נולד ה-MP3, נאפסטר מת בטרם עת אך הוריש לנו את קאזה, אודיו גאלקסי ואי-מיול, ה-RIAA תבע אלפי משתמשים שמורידים מוזיקה דרך תוכנות שיתוף קבצים, ונולד iTunes של אפל – שירות ההורדות החוקי הראשון שזכה להצלחה מסחרית.

לגליון נובמבר של מגזין "Wired" מצורף הבלון הראשון שהופרח תחת CCL, הרשיון פורץ הגבולות, בצורת דיסק שכולל 16 שירים של אמנים ידועים פחות וידועים יותר. בין השמות אפשר למצוא את הביסטי בויז, דייוויד בירן, ז'ילברטו ז'יל, דה ראפצ'ר, מאטמוס, תיברי קורפוריישן, Spoon קורנליוס ועוד אמנים והרכבים שמבינים שאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה, העתיד כבר כאן ואסור לתת לצרות העין והכיס של החליפות מחברות התקליטים לומר את המילה האחרונה.

תרבות ההיפ-הופ והדאנס פרחו יד ביד עם ההתפתחות הטכנולוגית של הסאמפלר. תקליטי מפתח בתחום, כמו “3 Feet" של דה לה סול, "Paul's Boutique" של הביסטי בויס, "It Takes A Nation Of Millions To Hold Us Back" של פאבליק אנמי וכמו "Pump Up the Volume" של מ/א/ר/ר/ס נוצרו תוך שהם מסמפלים מכל הבא ליד באווירת חופשי על הבאר, בלי לחשוב על ההשלכות המשפטיות של היצירתיות שלהם. החגיגה נגמרה סופית ב-91', אחרי שגילברט או'סאליבן תבע את ביז מארקי שסמפל את הצורה של "Alone Again (Naturally)", ומאז מי שמעוניין לסמפל קטע של מישהו אחר צריך לבקש אישור, שבדרך כלל לוקח הרבה זמן לקבל ועולה הרבה כסף להשיג. חוץ מזה, יש לא מעט אמנים שפשוט לא מוכנים שיסמפלו אותם, לא משנה כמה מגניב אתה.

הדבר העיקרי שמנסה ה- Creative Commons Licenseלעשות הוא ליצור מצב חדש שיעקוף את חוקי זכויות היוצרים הדרקוניים שמעיבים על המיצים היצירתיים מאז המקרה המצער ההוא בשנת 91'. בצורה מאוד כללית, הרשיון מדבר על שלושה סוגים של היתרים לשימוש במוזיקה: "Sampling" – מותר לסמפל את השיר לכל מטרה, מלבד למטרות פרסום מוצרים מסחריים, אבל אסור להפיץ ולהעתיק את השיר במלואו; "Sampling Plus" - מותר לסמפל את השיר לכל מטרה, מלבד למטרות פרסום מוצרים מסחריים, ומותר גם להפיץ ולהעתיק את השיר במלואו; "Noncommercial Sampling Plus" מותר לסמפל את השיר לכל מטרה לא מסחרית, ומותר גם להפיץ ולהעתיק את השיר במלואו .

כל השירים בדיסק המצורף לגיליון נובמבר של "Wired" יצאו תחת שני ההיתרים האחרונים, מה שאומר שמותר ורצוי לחלוק, לצרוב, לסמפל ולעשות כמעט כל מה שהמוזה שלכם רואה לנכון (שימו לב רק באיזה שירים מותר להשתמש למטרות מסחריות ובאיזה לא). הרעיון המנחה את האמנים היקרים שהשתתפו בפרויקט, הוא שכל המוזיקאים מושפעים ומשפיעים אחד על השני. מבט קצר בעשירייה הפותחת של מצעד הבילבורד האמריקאי מאשש את ההנחה של מחברי הרישיון, שמאמינים שהמוזיקה במאה ה-21 היא שעטנז של השפעות. רוב השירים בעשירייה של המצעד הנחשב, הם שירי היפ-הופ, כלומר רוויי סמפולים ו"גנבות".

לרוב קוראי שורות אלו ואני ביניהם, כלומר להדיוטות שאינם יוצרים מוזיקה, קשה להבין על מה כל הרעש, הרי גם ככה אפשר להוריד בקלות כמעט כל שיר באחת מתוכנות שיתוף הקבצים מבלי לשלם אגורה. אבל למרות שהשירים האלה אכן חופשיים להורדה באינטרנט, זו לא המטרה הבלעדית. האמנים שמשתתפים בפרויקט מבקשים להתיר את ידיהם הכבולות של יוצרים צעירים שמחפשים השראה או סתם איזה ריף מגניב בשביל הקטע החדש שלהם. ואולי בסך הכל רוצה דייויד בירן המזדקן להשתחל איכשהו לעשירייה הפותחת של הבילבורד.

נעים לגלות שהרעיון המהפכני שמלווה את הפרויקט לא מאפיל על איכות הקטעים, רובם לא רעים בכלל, ומציגים ספקטרום רחב של ז'אנרים. בגלל שהדבר שמחבר בין הקטעים השונים הוא לא מוזיקלי אלא קניין רוחני חופשי, היריעה קצרה מלהכיל ביקורת רצינית על הדיסק. אני אזכיר רק את זאפ-מאמא, הרכב ווקאלי מאפריקה שמפלרטט עם ההיפ-הופ בעזרת הצרפתית המתקתקה של חברות ההרכב, ואם לא שמעתם עליו עד עכשיו אז זה הזמן לדייט ראשון. שווה להזכיר גם את כבוד השר לענייני תרבות, האדון ז'ילברטו ז'יל עם קטע בוסה-נובה מופלא שיחמם לכם את האוזן. בקיצור, אל תהיו עצלנים, תורידו, תהנו, תסמפלו וכשתמצאו את עצמכם שוחים בכסף (שחסכתם על התמלוגים שלא נאלצתם לשלם) אל תשכחו אותי.

ולפני שאתם רצים לרכוש את העותק האחרון של "Wired", חשוב לדעת שאת כל השירים אפשר גם להוריד חינם מהאתר של Creative Commons.